efiziv@efiziv.co.il

 



 

"שקר הציור בישראל" - מאת סמדר כץ

 

 
הדיקטטורה של הממסד האמנותי
באמנות הישראלית שולט זה שבעים שנה ממסד אמנותי דיקטטורי (אוצרי מוזיאונים, מבקרים, אמנים נחשבים, בעלי גלריות נחשבות), המנציח את הקו הפוסט מודרני, ודורס כל צייר שאינו שייך לזרם זה.
הציור העכשווי הוא אמנות קשוחה השומרת את גבולותיה בקנאות.חסר לך שתהיה צייר שיודע לצייר. הממסד האמנותי דואג שהקהל – כלומר אנחנו – לא נדע שקיים גם ציור יפה, כזה שפשוט נהנים ממנו,
ולא צריך "להבין".
התחילו בזה זריצקי, מנהיג "אופקים חדשים" (עם אקוורלים דלוחים ודהויים) ושטרייכמן (ציורי שמן בוציים) וממשיכים תלמידיהם - רפי לביא ויאיר גרבוז. לכו לראות פעם תערוכה של אחד משניהם - האמנים המובילים בארצנו. תראו 30 "עבודות" כמעט זהות. על כל דף מספר קשקושי עיפרון וכמה מריחות-צבע. אפילו לא תתעצבנו, סתם תמותו משעמום. לכו לראות את ציורי הכבשים של קדישמן. אבל את כו-לם! את כל המאות והאלפים! נראה אם תבדילו ביניהם. תשאלו: אז למה הם מפורסמים? כי יש להם כריזמה, ופוזה של אמנים.
מה מרוויחים ה"אמנים" מהציור הפוסט-מודרני?
זהו ציור חסר חוקים, ולכן מאפשר לחסרי כשרון ליהנות ממעמד חברתי של "אמנים", כאשר כל הדרוש הוא קשרים ויחסי-ציבור.
לידיעתכם: ציור שמן טוב לוקח חודש עבודה קשה, ושנים ארוכות של לימוד מפרך. אז אין פלא שרוב ה"ציירים" מעדיפים ללכלך קצת בד או נייר, ולצרף לזה הרבה בירבורים. זה הרבה יותר קל, וזה מה שהם יודעים לעשות. הם לא יוותרו על זה בקלות.
ציטוט של רפי לביא, הגורו הגדול של הציור הישראלי: "כמה לוקח כבר לצייר, רבע שעה? ועוד עשר דקות לתת לזה להתייבש?"
(כתבה ב"תרבות מעריב" לאחר שפרש מניהול ה"מדרשה". ראיינה: שרית פוקס)
אבל יש ציירים ריאליסטים מפורסמים בארץ!
יש. אבל אז צריך גימיק, וגם קביים. ניר הוד למשל, שהייתה לו לאחרונה תערוכה במוזיאון ת"א: הגימיק שלו – זה הציור הקיטשי-מתקתק-בכוונה. הקביים שלו - הוא מצלם, מעבד את הצילום במחשב, מקרין את התוצאה על הבד, ואז מצייר על הצילום המוקרן. הרבה ציירים עושים כך. אלה שאין להם מושג איך מציירים בלי להקרין צילום על הבד.
והאוצרים והמבקרים?
עם הסגנון הפוסט-מודרני – צריך אותם! הקהל זקוק למתווך שיסביר לו מה הדבר הזה שתלוי על הקיר במוזיאון. חוץ מזה הם - אוצרי המוזיאונים, מבקרים, דילרים ובעלי גלריות "נחשבות" - מאד חשובים כיום. הם קובעים בלעדית מה מותר לקהל לראות ומה לא. ציורים טובים ויפים שאינם זקוקים להסברים - הם יעיפו קיבינימאט. שלא יגלו חלילה שכשמדובר בציור טוב - הם מיותרים. מציור טוב אפשר פשוט ליהנות       בלי הסברים.
מה זה, תורכית?
"אני רוצה לעסוק במה שמעניין אותי ובמה שרלוונטי לי בשביל לקיים את השכבות של המחשבה שמעניינות אותי ולא את מה שבאופן היפותטי צריך היה להיות תחום אחריותי...התמקדתי - ובעניין הזה אני חוזרת לניתוח הפוקויאני של השיח - בקונגלומרט אחד של יחסים וניסיתי דרכו לבדוק מה נדחה על ידו, את מה הוא לא יכול להכיל, את מה הוא מקיא באופן רצוני, או לפעמים באופן לא רצוני, כמו סוג של התנקות, היטהרות, הפרשות, הגבולות מעניינים כשהם חושפים פערים שלא מצליחים להיסגר. הדוגמה של מיכל נאמן, למשל, "הכניסה" שלה לתוך הבית, הפערים שהיו ונסגרו, הפערים שהושהו, הפערים שטושטשו, והפערים ששרדו וכפו שינוי."
(ציטוט מפי אריאלה אזולאי, אוצרת, מבקרת ומרצה לאמנות, ב"סטודיו", גיליון 114- כתב עת פלצני לאמנות, למבינים בלבד. לא בשבילכם.)
זה לא תורכית. זה טקסט אופייני של מבקרי אמנות.
ובתי הספר לציור?
רוב המורים (לא כולם - רובם) לא יודעים לצייר בעצמם. לכן, במקום ללמד את הסטודנטים להחזיק עפרון ומכחול, הם מלמדים אותם לברבר. שני בתי הספר הכי נחשבים בישראל הם בצלאל, והמדרשה בבית-ברל. תראו מה לומדים בבי"ס בצלאל, נושא הדגל:
ציטוטים מתוך פירוט הקורסים לתואר ראשון 2006 – המחלקה לאמנות, בצלאל:
"…התנסות ביצירת "הפרעות" מכוונות בתהליכי העשייה של הציור…המבט האופקי המסרב להיות תמונה-חלון… מיתוג יחסים בין יוצר לאובייקט. הובלה אינטואיטיבית לחומרים מתבקשים… אסטרטגיה של כלים והתפתחות של חומרים סינטטיים כתשובה לנוף הישראלי… האם המיצב הוא פתרון כאוטי, סכיזופרני?... הקורס ינוע על קו המתח שבין הרב קולי לקוהרנטי… הקורס יתמקד באיתור הציר המקשר בין אותו מאגר דימויים מצטבר לבין מציאותו האישית המומצאת או ההזויה של כל אמן-סטודנט… פעולה אינטואיטיבית מול מחשבה איסטרטגית, יחוד מול הכללה בחלל…"
מתי הם לומדים ל צ י י ר, לכל הרוחות ??
הקשיבו לציטוט מפי רפי לביא, כ-35 שנה מורה, מנהל המדרשה, ומחנך אלפי תלמידים, על עצמו כמורה:
"אני אומר את השטויות הגדולות ביותר בכזאת סמכותיות שכולם חושבים שזה נכון. אחרי שעה אני יכול להגיד להפך."  (אותו מאמר).
אח, כמה משעשע!
בוגר בצלאל או המדרשה, סיים 4 שנים - ואין לו מושג ירוק איך רושמים פורטרט או איך בונים ציור שמן מקצועי. זאת הונאה והשחתה של התלמידים. הבוגרים האלה יוצאים לעולם, ובמקום לצייר הם מתעסקים במיצבים, מיצגים ושאר סטיות ביזאריות שהמציאו חסרי הכישרון.
תראו לאיזה אבסורד הגענו.
הצייר משה גרשוני נבחר לקבל פרס ישראל. חף מכל כשרון ציור; יוצר עבודות מכוערות; ויורק על היד המושיטה לו את הפרס (סרב לנכוח בטכס וללחוץ את יד השרים, אך דרש בתוקף לקבל את הפרס.)
הנה מה שהוא "מצייר":
"הסדרה המרכזית בתערוכה, גדולת מימדים ואפורה, שבה חומר הג'ל מעורב בצבע ושאר פסולת שאסף האמן מרצפת הסטודיו שלו, הכוללת אפר, קרשים, וסתם אבק שהתאסף על הרצפה. את כל זה הניח האמן ישירות על הבד."
(הודעה לעיתונות – 9.2.02 – תערוכת גרשוני באוני' בן-גוריון.)
ועדת הפרס בוחרת להעניק פרס ישראל בשמנו ללכלכן בדים, וחסר לכם שתנסו להשמיע מחאה. מיד יצרחו עליכם שאתם פוגעים בחופש האמנות!
תארו לכם שהיה מוענק פרס ישראל למוזיקה - למישהו שדופק ודורך על פסנתר ועושה רעש.
היצע וביקוש בציור
ציור ישראלי הוא התחום היחיד בו לא חלים חוקי היצע וביקוש. לקהל אין שום דרך לבטא את העדפותיו. איש אינו שואל לדעתו. הוא רק מממן תערוכות שאין לו שום עניין בהן. תערוכה ישראלית טיפוסית תלויה במוזיאון ת"א כשמספר המבקרים בה אפסי, והיא תמשיך ותהיה תלויה וריקה מאדם 3 חודשים תמימים במימון משלם המיסים.
לו היה זה מחזה, סרט או ספר, עם ביקוש כזה הוא היה עף מהשטח אחרי שבוע!
"אני לא מבין בציור"
רבותי! האם אתם זקוקים למומחה שיסביר לכם על מה היה הסרט האחרון שראיתם?
האם פחדתם אי-פעם להגיד שהשיר ששמעתם היה טוב או היה זבל?
אז למה אתם שותקים ביראת כבוד כשמדובר בציור?
למה אתם מסכימים לאכול בשקט את האשפה שתולים לכם במוזיאון על חשבונכם?
התוצאה: הציור גוסס
התוצאה הבלתי נמנעת: הקהל אמנם שותק, אך למד מזמן שאין לו מה לחפש בתערוכות ציור "עכשווי". הגלריות והמוזיאונים שוממים (אלא אם כן יש במקרה תערוכה של ציור קלאסי מחו"ל). במדינות המערב ציור הוא תחום תוסס, עם מגוון ענק של פעילויות ציבוריות. אצלנו - הציור הוא תחום גוסס וזניח, שכמעט לא קיים בחיי התרבות בארץ. על מוזיקה, ספרות, תיאטרון וקולנוע – תשמעו ותקראו הרבה במדורי התרבות של העיתונות, רדיו וטלביזיה. על ציור – כמעט כלום. (מכסימום – איזו ביקורת על תערוכה, בשפה פלצנית שאיש אינו יכול לקרוא.) ובצדק. כי כמה אפשר לדחוף ולשווק ציור לחיי החברה בארץ, כשאין בו ולו טיפת יופי, כשרון וכנות?
אז מי זה צייר טוב?
ציור הוא – לפני שמבטאים את הנשמה, ולפני שמעזים להיחשף לקהל - מקצוע. צייר טוב וישר חייב להיות ראוי לקהל. עליו לשלוט קודם כל ברישום, קומפוזיציה, הרמוניה צבעונית וטכניקות ציור מסורתיות. רק אז באים הסגנון והאמירה האישית. צייר טוב יש לו שניהם: שליטה בטכניקה – ועומק של ערכים. המיזוג של שניהם יוצר ציור טוב. ציור טוב הוא ציור המעביר חוויה רגשית לצופה, נוגע ברגשותיו. מעורר בו חיוך, או עצב, או התעלות, או תחושות ארוטיות. ציור טוב מעניק לצופה השראה. זאת הסיבה שאנו, בני האדם, זקוקים לאמנות.
לשם כך אנו קוראים ספר, מקשיבים למנגינה, מתבוננים בהצגה.
רק בציור שוללים זאת מאיתנו.
אנו הולכים לראות תערוכה כדי לקבל השראה וחוויה, ובמקום זאת מקבלים רפש.

על סמדר כץ  www.smadar.com 
ילידת מושב נהלל. למדה ציור בניו-יורק ובאנגליה.
ציירת מקצועית זה כשלשים שנה בכל הטכניקות - שמן, אקוורל, פסטל, רישום.
נושאים אהובים: פורטרטים, עירום ונופי-כפר. הציגה 13 תערוכות יחיד בגלריות ברחבי הארץ.

הקימה ומנהלת בת"א בי"ס לרישום וציור ריאליסטי מקצועי -
"מרכז סמדר כץ לציור". לימדה אלפי תלמידי אמנות.
פיתחה את שיטת "מוח ימין" המאפשרת לכל אדם לצייר תוך זמן קצר
באמצעות הפעלת האינטואיציה, החושים וריכוז עמוק.
פעילה זה שנים למען הציור האיכותי הפיגורטיבי בישראל,
ונגד הציור הפוסט-מודרני, אותו מאשימה בחוסר ידע מקצועי וזלזול בקהל
 
ליצירת קשר עם ד"ר אפי זיו כתבו לדוא"ל : efiziv@efiziv.co.il