efiziv@efiziv.co.il

 



 
שורשי הקרנבל ומקורותיו ההיסטוריים
 
הקרנבל כתופעה עולמית חוצה תרבויות וחברות על פני הגלובוס כולו. קיומו כתופעה מאחד את בני האדם באשר הם, מאז העת העתיקה ועד ימינו אלה. עדות ראשונה בהיסטוריה לקיומם של מוטיבים קרנבלים, מוצאים אנו בחגיגות הדיוניסיות ביוון העתיקה כבר במאה ה- 6 לפנה"ס. דיוניסוס במיתולוגיה היוונית היה אל הגפן, היין, היצר והפריון. פולחנו היה כרוך בחגיגות פרועות מציתות דמיון, שירי הוללות וזימה. נשים ולפידים בוערים בידיהן יצאו במחול פרוע המלווה במוסיקה, במשתה יין בלתי מרוסן, התנהגות בלתי נורמטיבית, תוך פריעת הסדר הקיים וגלישה למצבים אקסטטים – כאוטיים. חגיגות דיוניסיות אלה, נחגגו בסוף פברואר בחג פתיחת חביות התירוש ובתחילת האביב.
בעולם העתיק הרומי נחגגה הסטורנליה – Saturnalia – חגו של האל סטורנוס – אל החקלאות הרומי, בין ה- 17ל- 23 בדצמבר. לאל עתיק זה של עבודת האדמה, סגדו ברומא בשל מעמדו הרם וכוחו המאגי. במקדשו של סטורנוס (כוכב הלכת שבתאי) למרגלות הקפיטול אשר ברומא, שמרו על אוצר האימפריה הרומית. העובדה שסטורנוס שלט באסטרולוגיה ובגורלם של בני האדם יכולה להיחשב כעדות למעמד המלכותי שייחסו לו בעבר. את התקופה המאושרת של שלטונו, עידן ותור הזהב, הזכירה הסטורנליה שהתאפיינה בזלילה וסביאה, בפריצות מינית ובחילופי תפקידים בין עבדים לאדוניהם. במהלך החגיגות שרתו האדונים את המשרתים וספגו בשתיקה נזיפות ועלבונות. אחד העבדים נבחר ל"מלך הכאוס", הוא הורשה לצוות צווים, לחוקק חוקים מגוחכים ואף ניתנה לו החירות לשכב עם פילגשי אדונו. בתום החגיגות הושב הסדר על כנו. בגרסה מוקדמת של הסטורנליה היה מלך הכאוס מוקרב לאלים כאות לשיבת הסדר וכאות לכך שמי שעשה מעשים שכאלה, אינו יכול לחזור ולתפקד כעבד רגיל.
עדות לקיומם של קרנבלים בימי הביניים אנו מוצאים בראשית המאה ה- 13 עם התפתחות הערים באירופה, כאשר הכנסייה הנוצרית נמצאה בשיא כוחה. בכנסיה נערכו פרודיות על הטכסים המקודשים ביותר לנצרות כמו המיסה.חילונים התחפשו לאנשי כמורה וגברים לנשים, החוגגים חיברו שירים ומחזות, בהם שמו ללעג את המעמדות העליונים ואת טקסי הכנסייה. חבורות רחוב שוטטו בערים והטרידו נשים תוך שבירת כללי ההתנהגות. מה שאפיין את הקרנבל הנוצרי היו הזלילה השתייה ופריעת הסדר, הפרת הכללים הרגילים של התנהגות חברתית ולעיתים קרובות היפוך תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי הבא לידי ביטוי בתחפושות ובמסכות. העולם ההירארכי והמחמיר של כל ימות השנה, נסוג בפני עולם של צבע, מין, זלילה, שוויוניות ולצון. אולם ההתפרעות הייתה תחומה היטב בין תקופות של סדר. משתמה התקופה בה הותרה חציית הגבולות, חזרו החוקים והכללים על מכונם וזרועם הקשה של האדונים נטלה שוב את מוסרות השלטון.
 
הצורך הקיומי בקרנבל
מדוע נסבלה שבירה חמורה כל כך של הכללים בחברות ובתרבויות המייחסות לסדר הקיים מעמד של קדושה? מדוע התירו נציגי הסדר לכפופים להם להעביר עליהם ביקורת? מדוע התירה הכנסייה לחוגגים לשים ללעג את הקדוש לה? נבחן שאלה זו בשני רבדים ברמת המקרו וברמת המיקרו.
ברמת המקרו – ברמת החברה - התשובה שניתנה עוד בימי הביניים הייתה, כי ללא פורקן עשויה "החבית החברתית" להתפוצץ ומוטב לאפשר לחברי הקהילה כפרטים וכקולקטיב לפרוק רגשי טינה וכעס בתקופות מוגדרות ועל פי כללים ברורים, ובכך להימנע מהתפרצויות קשות ובלתי מבוקרות. הקרנבל מגדיר הן את התקופות והן את הכללים. הביקורת החברתית של הקרנבל אינה סדר חליפי אלא העדר סדר. הכאוס בא להדגיש ולאשש את הסדר שבא אחריו. הקרנבל יוצר מסגרת זמן, בה החברה חייבת לצאת מן הקונוונציות הרגילות של כל ימות השנה, כדי לבדוק את תפיסת היסוד והמוסדות שעליהן היא מושתתת וזאת על מנת לבחון, לבקר ולרפא את עצמה ובכך לאשרר את הקיים.
הקרנבל מאפשר לנו התבוננות על עצמנו במהופך מכיוון אחר, לא באמצעות מראה כי אם דרך התבוננות ב"שלולית" או אז נקבל השתקפות של החברה, שכן נראה את הטשטוש, את העכור ואת העיוות. הקרנבל מאפשר את  בחינת הלב ומטפורית ניתן לומר כי אנו "שולפים" את הלב החברתי מהגוף, אוחזים אותו בידינו, בוחנים, מנקים, מאווררים ומשיבים אותו למקומו. רק בקרנבל מוצאים את "סוד הקסם המיסתורי", המשחרר והפורץ. קסם זה לא שוכן בכפיפה אחת עם מצוקות היום יום, אלא אם כן יוצרים פסק זמן ומפנים לו מקום מיוחד – בקרנבל.
נראה כי כל חברה זקוקה לחוויה של עבירה תקופתית על החוק כשם שהיא זקוקה לו. השבירה הטקסית של הנורמות מביעה את כוחה של הקבוצה לכונן את עצמה. שבירת הטאבו מביעה את יחסה האמביוולנטי של החברה לאיסוריה היא.
ברמת המיקרו – ברמת הפרט – הקרנבל הוא ביטוי לקונפליקט הקיים בכל אדם, בין הצרכים הטבעיים האינסטינקטיביים, מחד והצרכים החברתיים והתרבותיים מאידך. כל תרבות מעצם טבעה מחייבת את האדם להציב גבולות לצרכיו האנוכיים ו"החייתיים". הקרנבל הוא ביטוי להכרתה של התרבות, במתח הפנימי הנוצר כתוצאה מן ההתאפקות שהיא גוזרת במהלך היומיום על חבריה. ישנם כמה מאפיינים המשותפים לכל הקרנבלים בכל רחבי העולם. מן הבולטים שבמאפיינים הללו היא ההתמודדות עם שאלת הגבולות והמגבלות. הקרנבל מעניק לגיטימציה זמנית לחציית הגבולות שהציבה התרבות והחברה על חבריה ואשר נשמרים בקנאות במשך כל ימות השנה. בעת הקרנבל ניתנת חירות הביטוי לחלק האי רציונאלי והכאוטי המצוי בעמקי נפשו של האדם. מכאן פריצת החוק והסדר, הפרת רצף הזמן והצגת ניגודו, של כל מה שנחשב כמכובד וראוי בחיי היום-יום. בקרנבל פורצים כל הכוחות המודחקים דרך שעשועים לצון וצחוק ומגלים את כוחו וחיוניותו של האדם.
המעשים המותרים בתקופת הקרנבל מהווים שיקוף נאמן של ה- "איד" כפי שהוגדר על ידי פרויד: המאווים המיניים הכמוסים, הנטיות המוגדרות על ידי הנורמה החברתית כסטיות, כל אשר היה חבוי בתחתיות הנפש ובשיפולי הבטן.
 
המודל הדיוניסי והאפולוני של ניטשה וביטוייו בקרנבל
פרידריך ניטשה כתב בשנת 1870 מסה מופלאה "דיוניסוס ואפולו מסות על האמנות". במסה זו מתאר ניטשה את היסודות האפולוניים הפועלים בקרבנו כפרטים, בצד הכוחות הדיוניסיים. אפולו אל הרפואה, היופי, היצירה,האור והשמש, מייצג את כוחות הארגון, הסדר והתרבות. דיוניסוס לעומתו, אל היין, העליצות והיצר מייצג את הפיזי והחייתי שבאדם. הכוחות האפולוניים והדיוניסיים מופיעים שניהם כרוכים יחדיו בקרנבל. "היוונים… קובע ניטשה, אשר הביעו וגם הסתירו את סוד השקפת עולמם באליהם, העמידו כמקור כפול לאומנותם שתי אלוהויות, אפולו ודיוניסוס. שמות אלה מייצגים בתחום האומנות סגנונות מנוגדים הצועדים כמעט בכל עת זה לצד זה תוך מאבק מתמיד" כוחות אלה מתמזגים במעשה האומנות שיבוא לידי ביטוי בקרנבל.
 מאחר שבקרנבל, חלום הופך למציאות, הרי שכל הסייגים והמגבלות שהציבו המצוקה והשרירות בין בני האדם נעלמים. העבד הוא איש חופשי, האציל והנחות מתאחדים ומשתווים. האדם, קובע ניטשה לא עוד אומן הוא, אלא הוא עצמו הופך ליצירת אומנות. הוא מתהלך קסום ומרומם ממש כשם שראה את האלים מתהלכים בחלומו. בקרנבל נכרתת לתקופה זמנית, בין דיוניסוס לאפולו "ברית אחים נפלאה". בתקופה זו כובל המרכיב האפולוני הרציונאלי בחוזק יד, את האי רציונאליות העל טבעית של המרכיב הדיוניסי. וכך אומר ניטשה: "בשיכרון הדיוניסי בסערת המרוץ המטורפת על פני כל סולם קולות הנשמה בהשפעת סמים מעוררים או בהתפרצות יצרי האביב,מתגלה הטבע במלוא כוחו. היה זה (העם) האפולוני שכבל את עוצמת היצר בכבלי היופי, הוא רתם בעול את האלמנטים המסוכנים ביותר של הטבע, את חיות הטרף הפראיות ביותר שלו".
ומעניינת במיוחד קביעתו של ניטשה: "אם היצר (דיוניסוס) המודחק מתפרץ מכלאו או אם הוא נהרס לחלוטין, אזי נעלם הכוח המניע. ובאין יצר אין יצירה (אפולו) והתרבות כולה שוקעת ואובדת". ניטשה מייחס חשיבות  עליונה ליסוד הדיוניסי וקובע חד משמעית, כי עיקור היסוד הדיוניסי משמעותו אחת: הכחדת היסוד   החיוני-יצירתי שבלעדיו אין חיים ושבהשמדתו מתרוששים החיים ועוצמתם פוחתת והולכת. ניטשה רואה בכך סכנה לתרבות האנושית .
הקרנבל יוצר מסגרת בה יצר החיים הדיוניסי הכאוטי משהו, יכול לדור בכפיפה אחת עם יצר החיים האפולוני וביחד לקיים את יסוד החופש והספונטאניות. האפיקים הדיוניסיים הם מקיימי החיים ובהעדרם, או בהיחלשם צפויה סכנת כליון לתשוקת החיים. ניטשה מעמיד על נס שני עקרונות שלכאורה הם מנוגדים, אך בתפיסתו הם משלימים אחד את השני. בעצם מעמיד ניטשה את פילוסופיית החיים ומוסר העוצמה על עקרונות היצירתיות והיצריות המקנים לחיים את ערכם.
"ליצור על פי התהום או לרקוד על פי התהום". ההליכה על הסף או עד הקצה זוהי מהות ההתרחשות הקרנבלית. הקרנבל מעניק "שמיים פתוחים" הן ליצר והן ליצירה המעצימים את החיים. זמן הקרנבל בו מותרת חירות הביטוי מיועד לזעזענו, לעורר בקרבנו היענות ומהפך רגשיים שיסייעו לנו להתעורר מתרדמתנו היומיומית השגרתית האי יצירתית ולהפליג אל "האוקיינוס הסוער" של היצירתיות והיצריות האותנטיים: איים של רגעי קסם בים השיגרה.
 
זמן הקרנבל – מ"קוסמוס לכאוס"
סדר קשור בזמן. בחוויתו של היחיד מתבטא הדבר במקצבים קבועים של פעולות ומעשים וסדר יום קפדני. בקרנבל מופר הסדר הקווי של הזמן    Carnivel time – out of time .הקרנבל מתרחש בזמן שבין השמשות, זמן שבו פג תוקפו של הסדר הישן ועדיין לא התחדש תוקפו של הסדר החדש. הקרנבל מצוי באזור האי-שפיות בין אדי האלכוהול, המוסיקה והמסכות, סדר העולם היומיומי מתמוטט ובמקומו עולים כוחות, תשוקות והתנהגויות בלתי מוכרות. זהו פרק זמן של אין חוק, היפוך תפקידים, עולם הפוך, תקופה נטולת טבואים ואיסורים. מעבר דרמטי "מקוסמוס לכאוס" מסדר לאנרכיה "הליכה על הסף".
זמן הקרנבל מסמל את היפוך הסדר החברתי, החיים שהוסטו ממסלולם. הקרנבל נושא בחובו מטען אנרכיסטי וקיימת סכנת גלישה מקרנבל למהפכה, על כן במרבית הקרנבלים פרשו הרשויות המארגנות רשת בטחון סמויה, שכן מישהו צריך לדאוג לארגון והסדר בשעת האי סדר. רשת בטחון זו באה לידי ביטוי בעידון (סובלימציה) המרכיבים האנרכיסטיים, בסיומם של קרנבלים שונים ברחבי אירופה עורכים המשתתפים טקסים, המייצגים את מותו של הקרנבל. אחד הטקסים הנפוצים הוא שריפת מלך הקרנבל. המודל של שריפת "מלך הקרנבל" ביום האחרון מסמל את סיומו וראשיתו של סדר חדש – סופו של מעגל ותחילתם של חיים חדשים.
כפרפראזה על קביעתו של קרל מארכס כי: "כל משטר טומן בחובו את זרע כיליונו" ניתן לומר כי "כל קרנבל טומן בחובו את זרע פורענותו".
האנתרופולוג הבריטי ויקטור טרנר (Victor Turner) שחקר את תופעת "טקסי מעבר" בתרבויות שונות, פיתח מודל לפיו הוא מאפיין את תקופת המעבר שבה היחיד או הקבוצה עוברים ממצב אחד למשנהו, מעין טרנספורמציה. על פי מודל זה, בתקופת המעבר, נוטל היחיד על עצמו סטאטוס חדש או זהות חדשה בקהילה. על מנת לעשות זאת הוא חייב להשיל מעצמו את זהותו הישנה. לתקופה הזו קורא טרנר שלב הלימינאליות (מלטינית) סיפי – גבולי Liminality – למצב השינוי קורא טרנר Liminal state. השלב הלימינלי מתאפיין באמביוולנטיות. אלה המשתייכים אליו לא זו בלבד שאינם כפופים לחוקיה הרגילים של החברה, אלא מצופה מהם לנהוג בהיפוך תפקידים ולהפר את הכללים הנורמאליים על מנת ליצור אי של אי סדר בין הסדר הישן לחדש. הקרנבל מתרחש בתקופה לימינלית – סיפית בתקופה שבה פג תוקפו של סדר ישן וטרם התחדש תוקפו של הסדר החדש. והמשתתפים בו נמצאים במצב לימנאלי שבו הם פושטים זהות ונוטלים זהות אחרת. טרנר ממשיל תקופה זו – ובהקשר הקרנבלי – למעין "קפסולה" מוסדית שבה מצוי הנבט או הגרעין להתחדשות והתפתחות חברתית עתידית.
 
פברואר חודש הקרנבלים – בין קרנבל לפסטיבל
חגיגות הקרנבל קשורות לשיא החורף וראשית האביב, במרבית החברות נחגגים הקרנבלים בחודש פברואר, שכן חודש זה מסמל את המעבר בין תקופה לתקופה ובהרבה חברות יש התארגנות קומונלית – קהילתית והתגייסות "להביא" את האביב המסמל פריחה והתחדשות. החגיגה הנוצרית המכונה "קרנבל" חלה ביום האחרון לפני תקופת הסיגוף בת ארבעים הימים (Lent) המקדימה את חג הפסחא (Easter). זמן הקרנבל יגיע לשיאו ולסיומו תמיד ביום שלישי לפני תחילת צום הלנט שיתחיל ביום רביעי (Ash Wednesday). ארבעים יום לפני הפסחא, זכר לארבעים ימי צום המדבר של ישו לאחר טבילתו. (למעשה מדובר ב- 46 ימים אלא ש- 6 ימי ראשון לא נכללים במסגרת ימי הצום). ומאחר שחג הפסחא יחול כמעט תמיד בחודש אפריל הרי שהקרנבל יחול במחצית השנייה של חודש פברואר.
הקשר שבין קרנבל לפסטיבל או חגיגה, איננו קשר אטימולוגי כי אם קשר אסוציאטיבי בלבד. מקור השם
קרנבל –  Carnival הוא לטיני  Carne – levare  שפירושו הנח לבשר או די לבשר. לאמור ימי הקרנבל הם הימים האחרונים שבהם מותר לאכול בשר על פי המסורת הנוצרית לפני תחילת צום הלנט (Lent). 7-10 ימים לפני תקופת הצום והסיגוף התירה הכנסייה הנוצרית למאמיניה, לקיים את חגיגות הקרנבל שהתאפיינו כאמור בזלילה, סביאה, שתייה מופרזת, אכילה בלתי מרוסנת של בשר ובפריצות מינית. ממש "עולם הפוך".
 
מקום המסכה בקרנבל ובחיי היומיום
"המסכה חושפת יותר מאשר הפנים עצמם" - אוסקר ווילד - האומנם?
האדם עורג למציאות חלופית לזו שבה הוא חי. באמצעים שונים ובאירועים שונים כמו: קרנבלים, פסטיבלים,פולחנים, הצגות ומסיבות חברתיות הוא ממציא כלים לחיות ולחוות מציאות חלופית זו. המסכה היא אחד הכלים שבעזרתם מצליח האדם לחוות באופן המהיר ביותר מציאות חלופית או את הפנים האחרות של זהותו הוא. בפולחנים ובקרנבלים מתירה החברה לאדם, לפחות פעם בשנה להשתמש בזהויות אחרות גם כשהן: הפוכות, מוזרות, מאיימות, חתרניות, שדיות, מרושעות, שטניות, וכל זאת בעיקר באמצעות השימוש במסכה.
בלטינית מסיכה היא Persona. מקור המילה הוא במילים Per – Sono כלומר להישמע דרך או להוליך את הקול. המסכה היא הכלי שדרכו נשמע קולו של השחקן על במות יוון ורומא העתיקות. מאז כידוע הורחבה משמעותה של המילה והיא מתייחסת לא רק למסכה התיאטרונית אלא לאישיות. הפרסונה כלומר המסכה, אינה מכסה עלהאישיות אלא זהה לה, מגלה אותה.
המסכה מציגה אם כך שתי גישות שונות לזהותו של האדם. גישה אחת מניחה קיומה של אישיות בסיסית מרכזית שהמסכה החומרית או המטפורית מכסה עליה באירועים שונים, מסתירה אותה, ואף מרמה את הבריות בהציגה את עצמה כאישיות האמיתית. הפסיכולוג קארל גוסטב יונג השתמש במונח "פרסונה" כדי להדגיש את הצורה בה אנשים מתאימים את עצמם לסדר חברתי מסוים בעודם מסתירים את המיוחד והאינטימי שבהם.
גישה שנייה אינה מניחה קיומה של אישיות מרכזית. לפי גישה זו כל גילוי של האדם הוא זהות אמיתית אחרת.כל חיינו הם גילוי זה או אחר של זהויותינו והמסכה מציגה את ריבוי הזהויות. גישה זו של ריבוי זהויות העסיקה סוציולוגים ואנתרופולוגים לא מעטים. כידוע אנו מייחסים לבני אדם אישיות גרעין של תכונות ואפיונים שעל פיהם אנו מסבירים את התנהגותם. והנה כאשר מתבוננים בחברה מודרנית, נוכחים לדעת שהאישיות הזאת משתנה חדשות לבקרים. היא עוברת תמורות במצבים חברתיים משתנים. השאלה היא כיצד ניתן להסביר את ה"אני" של האדם המבוסס על אישיות מסוימת במצב שמעצם טבעו אין מקום ל"אני" אחד אלא למעין קולאז' הבנוי ריבועים רבועים שבתוך כל אחד מהם נתון "אני" אחר. לאמור האדם הופך להיות מין זיקית חברתית בעוברו ממצב חברתי אחד למשנהו. הסוציולוג והאנתרופולוג האמריקני ארווין גופמן (Goffman) מבין החוקרים הבולטים שבחנו את תופעת האדם כזיקית חברתית קובע כי בחברה מובילית כשאנשים נודדים, תודעתם והוויתם נודדות ממסגרת תרבותית אחת לאחרת והתנהגותם נקבעת על פי המסגרות התרבותיות ולא על פי אישיותם או ההיסטוריה שלהם דווקא.
הדימוי הוא אפוא תיאטרלי מעיקרו – מעבר מבמה אחת לבמה אחרת, כל במה כזאת מזמנת לפני האדם קהל צופים ומאזינים אחר, קלעים ואחורי קלעים שונים, טקסט אחר ושותפי תפקיד אחרים לאמור ארווין גופמן רואה את האנשים כמציגים "חזית" – פסאדה לעולם שמאחוריה רוחשים יצרים, רגשות ועמדות.
 
 
כוחה המאגי של המסכה
"עם הפנים אנו פוגשים את העולם" אמר הפסיכולוג גורדון אולפורט כאשר אנו חובשים מסכות אנחנו בעצם מסתירים את הערוץ החשוב ביותר של תקשורת לא מילולית הפנים ובכך מעצימים את העמימות, את המסתורין.כוחה המאגי של המסכה הוא בלתי מוסבר. מדהים לגלות עד כמה משתנה שפת הגוף ברגע לבישת המסכה. כל מי מאיתנו שלבש / עטה מסכה יעיד על האפקט המהיר והמוזר של פעולה זו, אתה נעלם ומופיע מיד בדמות חדשה:פרועה, משוחררת, שונה או אף הפוכה משלך.
המסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה. באמצעות הריקוד ואמצעים פולחניים אחרים הנעשים תוך לבישת המסכה שומט האדם את זהותו היומיומית, החברתית, המוכרת, המגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה ומפליג או עף אל מחוזות קיום שונים לחלוטין: אל עולם הרוחות, השדים, החיות, האלים והאויבים. באמצעות המסכה הופך האדם לאחד היצורים השוכנים במחוזות אלה ובכך הוא משיג שליטה עליהם.
בעולם החברתי, היה למסכה תפקיד מרכזי, נשף המסכות האירופי היה המקום בו יכול היה האדם לפשוט את זהותו הפרטית המינית, המעמדית והחברתית וללבוש זהות כאוות נפשו. ההיתר שנתנה המסכה להתנהגויות אלה ניכר היטב במאות רומנים, אופרות ושירים בהם בא לידי ביטוי, הקסם המשחרר, הארוטי הפרוץ והמרדני של המסכה.
 
ונציה – הקומדיה "דל ארטה" וביטוייו הייחודיים של קרנבל ונציה.
ונציה העיר שעל המים, או כפי שהאיטלקים רואים בה את העיר הבלתי אפשרית. עיר שקצת קשה להבינה, בעלת יחסים מורכבים בין עבר והווה, רומנטיקה ומיתוס, בין תרבות לשעשוע, בין פנטזיה למציאות. עיר אשר הוקמה במאה ה- 5 כעיר מקלט של פליטים, התפתחה באופן ייחודי והגיעה לשיאה כמעצמה ימית במאות ה- 14 – 15 וזכתה לשם עולם "מלכת הים האדריאטי".
בעולם הנוצרי, בתקופת ימי הביניים נשאו החגיגות גוון דתי. הכנסייה כמוסד בינלאומי – שימשה כאכסניה לתיאטרון שהתפתח ויצר בין כתליה ובמסגרתו נהגו לעטות מסכות בדמות השטן, כדי ללמד את המאמינים להיזהר מפניו. האם האלמנט הדתי סותר את האלמנט הבידורי? התשובה היא לא, אין סתירה בין הדברים, מאז ומעולם בפולחן היה אלמנט בידורי, בכל פולחן מביאים לידי ביטוי את האלמנט ההפוך, לכן קומדיה כדבר מצחיק ומבודח שייכת לפולחן ולא מחוצה לו.
בונציה, עיר המגלמת בחזותה תפאורה הולמת לתחפושות ולמשחקי פיתוי, מצאה המסכה את מקומה הטבעי. יתר על כן, במשך השנים הפכה ונציה למעוז ומשגב עולמי בכל הקשור לתחפושות, מראות ומסכות. המסכות הוונציאניות שואבות את דמויותיהן מהקומדיה דלארטה ומחיי היום יום.
במאה ה- 15 נוסדה הקומדיה דלארטה, סוג של קומדיה עממית שהלכה והתפתחה באיטליה במאות ה- 16 – 17,כתיאטרון נודד המבוסס על שימוש במסכות. קומדיה שהן העלילה והן הדמויות היו קבועים ומוכרים בעוד שהדיאלוג היה מבוסס על אלתור ולא על טכסט ספרותי. רוב הדמויות היו מגוחכות – דמויות גרוטסקיות.
קרנבל המסכות בונציה שחידש את פעילותו באמצע שנות ה- 70 לאחר הפסקה של כמאתיים שנים, נעדר כיום כמעט לחלוטין ממוטיבים ומסממנים דתיים, בניגוד למרבית הקרנבלים בעולם הנוצרי. זהו קרנבל נקי, אסתטי, אינדיבידואלי במידה רבה ומאוד יצירתי. מנוכר אך ידידותי, אליטיסטי אך עממי, מאופק אך סוחף, מוחצן אך מסתורי ועם זאת מתאפיין הקרנבל בנוכחות מרשימה הן של בעלי המסכות - הפרסונות והן של קהל המשתתפים – כן משתתפים ולא צופים בלבד.
ולסיום כשתיארנו ובחנו את מאפייני הקרנבלים כתופעה עולמית, ראינו את חציית הגבולות, הפרת הכללים המקובלים ופריעת חוק וסדר. הקרנבל של ונציה עבר תהליך של סובלימציה של עידון וריסון ומורגשת היטב המגמה של מארגני הקרנבל ופרנסי העיר לאסתטיזציה של הקרנבל כפי שנראה במצגת.
 
הכותב הוא:-
עמיקם שרון – מזרחן, היסטוריון, מתמחה בתרבות הקרנבלים.
 
 

 

 
ליצירת קשר עם ד"ר אפי זיו כתבו לדוא"ל : efiziv@efiziv.co.il