efiziv@efiziv.co.il

 



 
 
בנדיקטוס , נזירים ומנזרים
 
 
בנדיקטוס הקדוש מנורסיה (480?-547?), איש כנסייה איטלקי, מייסדו של מסדר הבנדיקטינים ואבי הנזירות הנוצרית במערב.

בלטינית Benedictus באנגלית Benedict באיטלקית Benedetto או Benito בצרפתית
Benoit.
נזיר וקדוש. ניסח את תקנון המסדר הנקרא על שמו 547-480 לערך. יומו אצלהקתולים 11.7, המנזר במונטה קסינו מציין את יום פטירתו ב-21.3.
בנדיקטוס נולד בנורסיה (Nursia) בחבל אומבריה באיטליה. בשל המתירנות של החברה הרומית פרש למערה בסוביאקו (Subiaco ) 60 ק"מ מזרחית לרומי, בשנת 500 לערך. בסוביאקו הקים 12 מנזרים, כל אחד מהם בן 12 נזירים הכפופים לאב. אחותו התאומה, סכולסטיקה, גם היא הפכה נזירה.
בשנת 525 לערך עזב בנדיקטוס בפתאומיות את סוביאקו והשתקע יחד עם מספר תלמידים במונטה קסינו, שם עיבד וניסח בערוב ימיו את התקנון הבנדיקטיני, שהיה הראשון במערב אירופה. במבוא לתקנון מפרט בנדיקטוס את ארבעת סוגי הנזירים שהיו קיימים עד תקופתו. כתב היד המקורי אגב, נעלם בשרפה בשנת 896.
למרות חיבור התקנון אין בנדיקטוס נחשב למייסד מסדר במשמעות המאוחרת של הביטוי כפי שהיו פרנציסקוס, דומיניקוס ואיגנציו מלויולה אחריו.
העובדה שהמסדר הבנדיקטיני הוקם לפני שהאפיפיור ברומי החזיק בסמכות העליונה במערב אירופה, היא אחת הסיבות לעובדה שמסדר זה אינו מוכפף לראש מסדר המתמנה על ידי האפיפיור.
הביוגרפיה של בנדיקטוס הקדוש נכתבה על ידי האפיפיור גרגוריוס ה-1 וסייעה להפצת הנזירות במערב אירופה. סיסמת המסדר בלטינית היא'  'התפלל ועבוד',ומטרתו 'יפואר האל בכל מעשה', ובלטינית omnibus Deus glorificetur Ut in.
התיבה 'ועבוד' אינה מילה ריקה. בכל התקופות המנזר הבנדיקטיני החזיק את עצמו כיחידה כלכלית אוטרקית. לצידה של עבודת האל המלאכה על כל גווניה, חקלאות בעיקר יצור יינות ובירה, עסקו הנזירים בהעתקת כתבי יד באולם המכונה 'סקיפטוריום'. משנת 1964 בנדיקטוס מקובל כפטרון אירופה המאוחדת.
נזיר במסדר הבנדיקטיני רושם לפני שמו את הקיצור O.S.B כלומר Ordo Sancti Benedicti )מסדר בנדיקטוס הקדוש(
הבנדיקטינים מחזיקים בכנסיית הדורמיציון (תרדמת מרים) בירושלים (בגומחה באותה כנסייה נמצא פסלו) ובכנסיית נס הלחם והדגים בטבחה. המסדר עבר רפורמות רבות .
 
בנדיקטינים
בנדיקטינים - תוארם של נזירים ונזירות בכנסייה הקתולית הנמנים עם המסדר על שם בנדיקטוס מנורסיה, שהוקם בשנת 529 בקירוב במונטה קסינו .
הנזירות כפי שבנדיקטוס בונה אותה היא נזירות קהילתית החיה בשיתוף ושמה דגש על תפילה ועבודה, וביניהם שימור המורשת האינטלקטואלית הקיימת על ידי העתקת כתבי יד.
בנדיקטוס מנורסיה (550-480) מייסד הנזירות הבנדיקטינית היה בן למשפחה מכובדת, ובעקבות תהליך פנימי נטש הכול והתבודד במערה, על מנת להקדיש את חייו לאל ולעזוב את החיים החומריים. אט אט החל שמו להתפרסם והתקבצו סביבו אנשים רבים. עם הקמת המנזר במונטה קסינו חיבר בנדיקטוס תקנון נזירותלטינית רגוּלה) מאוד תכליתי, החלטי ומפורט העוסק בחיי המנזר כקהילה וגם בחיי הנזיר עצמו, תקנון שהפך למשמעותי ביותר במערב. בבסיס הרגולה הבנדיקטינית עומדים 4 נדרים: פרישות, עוני, צייתנות, ויציבות. התקנון של בנדיקטוס הפך לתקנון הבלעדי באירופה, והנזירות הבנדיקטינית הופכת לנזירות הבלעדית באירופה, כל מנזר שהוקם  חייב היה לחיות על פי הרגולה הבנדיקטינית. אחד המנזרים הבדיקטינים המפורסמים בארץ נמצא באבו גוש, שליד ירושלים ובו נמצא הנזיר אוליביה המפורסם, שידוע באוסף הצה"לי הרחב שלו ובסלנג צבאי עדכני.
 
נזירות
 
נזירות, צורה של אורח חיים דתי. המונח נזירות הוא שם כולל למוסדות הדתיים, לסוג האמונה, לציוויים ולשיטות הפולחן, המהווים יחד אורח חיים מחייב, שהוא גירסה שונה ולרוב מחמירה, לאורח החיים הנדרש מאדם מאמין המשתייך לדת מסוימת.
הנזירות בנצרות היא משפחה של מסורות דומות שהחלה להתפתח בראשית ההיסטוריה של הכנסייה הנוצרית, בהתבסס על דוגמאות ואידיאלים מכתבי הקודש, אף שמוסד הנזירות כפי שהיה קיים אינו מופיע בכתבי הקודש הנוצריים.
על פי הכנסייה הנוצרית, נזיר הוא אדם שנשבע לשמור לא רק על הציוויים של הכנסייה, אלא גם על ההדרכה האוונגליונית (למשל, נשבע שהוא ישמור על עוני, פרישות וציות). הנזיר אמור להתמקד באידיאל של החיים הדתיים, או ב"מצב המושלם".
 
הנזירות באיטליה
 
אנו יודעים אך מעט על המקורות של החוק הנזירי הראשון במערב אירופה, חוק האדון (Regula Magistri) האנונימי , שנכתב במקום כלשהו דרומית לרומא סביב שנת 500. החוק מוסיף אלמנטים משפטיים שלא מצויים בחוקים המוקדמים יותר, מגדיר את הפעילות של המנזר, פקידיו והאחראיות שלהם בפירוט רב.
בנדיקטוס מנורסיה (480-550, לערך) היה המשפיע ביותר מבין הנזירים המערביים. הוא רכש את השכלתו ברומא, אך התחיל לחיות חיי נזיר במערה מחוץ לעיר. הוא משך אליו חסידים, ויחד ייסדו מנזר במונטה קאסינו (בערך 520), בין רומא ונאפולי. החוק שלו קצר יותר מזה של האדון, משפטני מעט פחות, אך יותר מאשר החוקים המזרחיים. החוק שלו
  • הגדיר סידרה של שבע תפילות במשך היום,  מלפני הזריחה ועד לתפילת ערבית.
  • הגדיר דיאטה מסוימת שאפשרה בשר רק לחולים, והתבססה על ירקות, לחם ויין לארוחה העיקרית,
  • הדגיש עבודה כפעולה חשובה לכשעצמה (יש היסטוריונים שרואים כאן את המקור למוסר העבודה המערבי).
  • קבע כי על הנזירים לעסוק ב"קריאה רוחנית", דבר שמחייב ספריה שבעתיד הורחבה למגוון רחב של ספרים, גם על נושאים חילוניים.
  • הדגיש את הרעיון של כניעה לחוק ולשיפוט של המנזר כשלב הכרחי בסולם הצניעות.
החוק של בנדיקטוס, בין השאר בשל השראתו של הקיסר שארלמן, נעשה למדריך הבסיסי לנזירות המערבית, אך דבר זה התרחש רק במאה התשיעית.
 
נזירות בימי הביניים המאוחרים
 
הפעילות של המנזרים הביאה להם עושר רב וכוח. אצילים עשירים היו נותנים למנזרים אדמות תמורת מיסה עבור קרוב שנפטר. אף שזאת לא הייתה כוונתו של בנדיקטוס, היעילות של החוק שלו, בנוסף ליציבות של המנזרים הביאה לכך שהאחוזות שהועברו למנזרים היו מאוד פרודוקטיביות; הנזיר הועלה לדרגת אציל למעשה, מכיוון שהאיכרים של האחוזה היו עובדים, ואילו הנזיר היה חופשי ללמוד ולהתפלל. לפיכך המנזרים משכו אליהם את העילית של החברה, ובתקופה זו המנזרים היו יצרניים ושומרי הידע העיקריים.
המערכת הזאת החלה להתפרק במאות ה-11 והמאה ה-12 כאשר הדת הנוצרית החלה להשתנות, ונעשתה פחות ופחות לנחלתה של האליטה בלבד. השינוי הזה היה קשור באופן הדוק לעלייתם של המסדרים העניים כמו הפרנציסקאנים  והדומיניקאנים, שמשימתם הייתה להפיץ את דבר האל בציבור, ולא בתוך מנזרים סגורים. ההתנהגות הדתית החלה להשתנות כאשר אנשים רגילים השתתפו בטקס המיסה והשתתפו באופן פעיל יותר בטקסים דתיים שונים. הלחץ הגובר של שושלות המלוכה גם איים על העושר והכוח של המסדרים.
הנזירות המשיכה לשחק תפקיד משמעותי בקתוליות, אך לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית, מנזרים רבים בצפון אירופה נסגרו והנכסים שלהם הוחרמו.
 
תומס אקוינס
 
תומס אקוינס (Tommaso d'Aquino) (נולד באיטליה) ומכלול התיאולוגיה (Summa Thelogiae). בשנת 1225 ומת שם ב-7 במרץ 1274), נחשב כפילוסוף הנוצרי החשוב ביותר בסוף  ימי הביניים. עבודותיו המפורסמות ביותר הן שני חיבורים גדולים שנכתבו עבור תלמידים: מכלול נגד הגויים (Summa Contra Gentiles
נולד ליד מונטה קאסינו שבאיטליה, בנו של הרוזן מאקווינו. את לימודיו עשה בבית הספר של המנזר הבנדיקטיני במונטה קאסינו ועבר ללמוד באוניברסיטה של נאפולי, שם גילה את כתבי אריסטו. בשנים 1259 - 1268, למד באוניברסיטת פאפל קוריה שבאיטליה, אז החל לכתוב את פירושיו לספרו של אריסטו "פיזיקה, מטפיזיקה, אתיקה ופוליטיקה" ולעבוד על יצירה משל עצמו, "מכלול התיאולוגיה" (1242). מאיטליה עבר לפאריס, שם לימד ועבד על חיבורו "אחדות האינטלקט", אשר צידד בזכות האינדיווידואליזם של החשיבה והאישיות. אחר כך חזר לאוניברסיטה של נאפולי וחי בה עד יום מותו. בילה פרק זמן ניכר גם בפירנצה, שם השפיע מאוד על המשורר האיטלקי דאנטה.
התמקד בהגדרות הפילוסופיות של אריסטו. הוא מיתן אותן ויצק לתוכן מידות של אמונה, תקווה וצדקה. מבחינה פילוסופית, תמך אקוינס בגישה של שילוב הרמוני בין אמונה לשכל. כממשיך דרכו הפילוסופית של אריסטו, באמונתו לפיה "הצורה" נותנת לחומר את "ישותו", הוא אף הרחיק לכת וסבר שאלוהים הוא התמצית הקיימת במדרג הצורות כולן. הוא התייחס לרצון חופשי כאל שורש האתיקה, כשהוא מציין שבני האדם הם חופשיים ביחס לאמצעים אבל לא ביחס למטרה ולכן רצון חופשי הוא רק אמצעי להשגת המטרה. סנט תומס האמין כי כוחות שמימיים וכוחות טבע אינם סותרים אלה את אלה, כי אם פועלים בצורה הרמונית זה לצד זה. בספרו "שמות שמימיים", כתב כי "אלוהים מוכר באמצעות כל הדברים, ועם זאת הוא אינו חלק מכל הדברים. אלוהים נודע דרך הידע, ודרך הבערות היא העדר החכמה."
אחת מתרומות היותר משמעותיות לדרך החשיבה המערבית, הייתה אמונתו כי להתפתחות הציוויליזציה האנושית יש משמעות אמיתית, וכי לחיים רוחניים ואינטלקטואליים יש ערך רב, במיוחד בהקשר הזה. דברי הוקרה ושבח, להם זכה סנט תומס, נאמרו במאה השבע עשרה על ידי הפילוסוף הצרפתי המהולל רנה דקרט (1650-1597), אשר ערך בחינה מדוקדקת של חשיבה תיאולוגית וגילה כי סנט תומס חזה ואף נתן מענה לחלק מן הטיעונים של רעיונותיו. התברר כי סנט תומס היה היחיד בקרב כל המלומדים הנוצרים של ימי הביניים, שהייתה לו תשובה לכל שאלה. אקוינס היה בין הפילוסופים התיאולוגיים המקובלים ביותר בזמנו ונחשב מהגדולים שבמסדר הדומיניקאנים. אקוינס היה מורה באוניברסיטה וחי את חייו בקהילות של נזירים.
 
   

 
ליצירת קשר עם ד"ר אפי זיו כתבו לדוא"ל : efiziv@efiziv.co.il