efiziv@efiziv.co.il

 



 
פדובה וונציה, כמרכזים קדושים
כתבה : רחל ספיר
מבוא
העברת מושב האפיפיור לאביניון במאה ה-14, הותירה ואקום באיטליה והובילה לתקשורת קשה יותר עם הכס הקדוש. גורמים אלה עודדו את ראשי הערים ואת אנשי הכמורה, של ערים בצפון איטליה, לקחת על עצמם, לזהות ולהכיר דמויות דתיות קדושות. גורמים רבים הובילו לעניין אזרחי בקדושים אלה, אבל ניתן גם להניח, כי היה מחסור בשרידים קדושים; לניסים ולמעשים של הקדושים, הייתה מידה מסוימת של מידיות להבאתם של אלה הרחוקים יותר. יתר על כן, מסדרים דתיים, קידמו לעיתים קרובות, את אותם קדושים שהיו מזוהים איתם, כחברים מן המניין; כחברים המשתייכים למסדרים נוצריים מסוימים או מקורבים. התפקיד המרכזי שמסדרים אילו מילאו בחיי העיר, בימי הביניים המאוחרים והרנסנס, העניקה להגנה שהקדושים נתנו, משקל דתי ופוליטי גדול.
הנצרות חוללה שינוי גדול בהתייחסות למקום הקדוש ולתפיסות הרוחניות של מקום זה, הפולחן הוכנס פנימה לתוך הכנסיות, אליהן נכנס גם האדם המאמין. מעשה הפולחן הפך לאינטימי יותר ואפשר תחושת קירבה רבה יותר בין המאמין לאל. הפולחן של השרידים הקדושים הוא מרכיב חשוב באמונה הנוצרית, הקדוש מתווך בין האלוהים לאדם המאמין; הוא מסנגר על האדם, הנזקק למערכת של מתווכים, בדמותם של הקדושים. שתי ערים חשובות בהם התקיימו פולחנים במקומות בהם נמצאו שרידים קדושים, הן פדובה וונציה, כיצד התפתחו ערים אילו כמרכזים קדושים בימי הביניים והרנסנס.

אחד מן הקדושים החזקים והחשובים הוא הקדוש אנטוניו מפדובה (Antonio di Padova), החיבור בינו לבין העיר, השפיע על ההיסטוריה הכלכלית, האזרחית, הפוליטית והדתית של פדובה, שהופכת באמצעותו למרכז קדוש ורוחני ועל כך אדון בפרק הראשון. אנטוניו, בלט בידיעותיו, בכישרון הנאום שלו, בלהט החזון, בהטפותיו; היה אחד מן המטיפים הכריזמטיים ביותר בימי הביניים. העלייה לרגל למקומות קדושים, היא תופעה רחבה, תרבותית ודתית, היא מסע למקום קדוש; מקום שקיבל את קדושתו לאחר מאורע נשגב או בגלל שבו קבור קדוש נערץ. נראה כי, עם מותו וקבורתו בפדובה של אנטוניו, החלה נהירה גדולה של עולי רגל  ופולחנו התפתח בצורה מהירה ואינטנסיבית. הפולחן, בכנסייה בה נקבר, התרכז לרוב סביב שרידיו, אולם במהלך השנים הובאו שרידים קדושים נוספים; חזקים בחשיבותם ובעלי עוצמה, מה שהגדיל את קדושתו של המקום ועל כך אדון בפרק השני.
לוונציה היה כמעט הכל – צי חזק, חוקה ועושר רב, אולם היה חסר לה קדוש שיעניק לה את ההילה הדתית. גופתו של מרקוס הקדוש (Marcus) הובאה לעיר ובטקס רב משתתפים הוא נקבר  והפך לפטרונה של העיר. המניע של המדינה ונציה ,באיסוף שרידי קדושים, מתפתח וגדל , אלה מפוזרים בעיר כולה, על ונציה כמרחב קדוש ועל פטרונה של העיר, אדון בשני הפרקים הבאים. אף על פי, שמרקוס הקדוש היה פטרון העיר, הובאו לעיר קדושים חדשים וייסדו מרכזים בהם נערך פולחנם, אלה התחרו על תשומת ליבם של עולי הרגל והמאמינים, מן העיר ומחוצה לה ותרמו להתפתחותה של ונציה כמרכז קדוש וחשוב ולחלק קטן מהם אייחד את הפרק האחרון בעבודתי זו.       
 
 
       גישות במחקר
פולחן גופות הקדושים היה בעל משמעות סמלית ואמתית לערים, למוסדות דתיים ולאנשים פרטיים ואין זה מפתיע שאותם גופים היו גם הפטרונים של קבריהם של הקדושים. הם פעלו באופן עצמאי ובשיתוף פעולה עם אחרים: ממשלות, גילדות, שליטים, כנסיות, מסדרים דתיים, משפחות עשירות ואנשים פרטיים, שבנו את קברי הקדושים מסיבות פוליטיות, דתיות וחברתיות. דיאנה וואב (Webb) טוענת כי ניתן לחלק, באופן כללי, את החסות על קברי הקדושים לשלוש קבוצות: מימון של שליטי העיר, ועדות דתיות המקבלות את התשלום ממוסדות דתיים ועמלות הממומנות על ידי יחידים או משפחות.[1] חלק גדול מאיטליה ,היה תחת שליטתה של האימפריה הרומית הקדושה וצורות השלטון הקהילתי שקמו, לא התבססו על תפיסות מסורתיות, תפיסות דינמיות של לגיטימציה פוליטית. מסיבות אלה, הערים האיטלקיות פנו, לעיתים קרובות, אל הקדושים כדי למצוא תמיכה סמלית לחירותם.[2] קונארד פייר (Peyer) מצביע על כך, שהניסיונות להחזיר את השלטון העממי, הובילו לעיתים קרובות, להדגשה של קדושים עירוניים ושל פולחנם. ומיולר ריינהולד (Reinhold) טוען כי קברים קדושים אלה, היו אמצעי ביטוי סמלי לנוכח אוטונומיה פוליטית, באזור של ונציה, במהלך תקופת קביעת ההגמוניה של העיר על החבל, אחרי 1420. בנייה של קברים קדושים מתאימה לשינוי הזה של הכח הפוליטי, של הצהרה עצמית אזרחית.[3] זאת ועוד, אזיו גודולי (Godoli) מוסיף, כי העיצוב העירוני, היה קשור לאינטרסים היסטוריים ותרבותיים.[4] יתר על כן, לגישתו של אנדריי וושז (Vauchez), כאשר הקדוש מקבל הכרה על ידי השלטונות האזרחיים, הוא זוכה בכבוד והעיר עורכת את האירוע לציון יומו בלוח השנה. במקרה של קדושים משמעותיים במיוחד, העיר הצביעה על יחסיה עם הקדוש, על ידי דרישתם של אנשי העיר לצעוד בתהלוכה ביומו של הקדוש, יום שהוכרז כחג ציבורי, אליה חברו יחד, לעיתים קרובות, שתי הקבוצות, החילונית והדתית.[5]  

לגישתו של דוד פרידברג (Freedberg), שרידים קדושים הונחו בתמונות ובפסלים, כדי לחזק את כוחם ויצרו סינרגיה בין הדימוי לשריד,[6] ומייקל קמיל (Camille) מוסיף, כי השרידים הטמונים במכלי קריסטל, הם דוגמא לשינוי מצבים של ויזואליות.[7] לעומת זאת, שרה מקהאם (McHam) טוענת, כי תמונות מצוירות של קדושים, אשר ניתן ליצור אותן במספר בלתי מוגבל של גרסאות, באו להחליף את המקום הייחודי שבו נשמרים השרידים הקדושים. מקומות של קדושים רבים נבנו או קושטו מחדש באיטליה במאות ה-14 וה-15, אבל אף אחד מהם לא היה לאתר עלייה לרגל משמעותי, משום שהערצת הקדושים, התמקדה בציורים ופסלים המתארים אותם.[8] וכן, פיליפ ארייס (Aries), טוען כי, למרות שחלק מן הקברים תפקדו כאטרקציה לצליינים, מקרוב ורחוק, החשיבות הגוברת של פולחן התמונות, הובילה לירידה בהתעניינות במקומות קדושים ועלייה לרגל. לפי טענה זו, חשיבותם של השרידים ירדה כאשר הדימויים אפשרו גישה כללית יותר ופחות ממוקדת לקדושה; הדימויים ביטלו את הצורך בשרידים קדושים ובכך הפחיתו את החשיבות של התחום המקומי של האלוהות שיצרו השרידים הקדושים.[9]
 
העיר פדובה והקדוש אנטוניו
מאז המאה ה-13, נוצר הקשר בין פרדיננד מליסבון (Ferdinand of Lisbon) הידוע יותר בהיסטוריה כקדוש אנטוניו מפדובה (Antonio di Padova),[10] והעיר פדובה Padova)). חיבור שהשפיע מאוד על ההיסטוריה הפוליטית, המסחרית, האדריכלית, האמנותית והדתית שלה. הוא היה מקורב לקדוש פרנציסקוס מאסיזי (Francesco d'Assisi, 1182-1226) ודרשן בעל שם בכל אזור ונטו (Veneto) שבאיטליה. בנוסף, הטיל עליו המסדר הפרנציסקני את משימת ההטפה והדרשנות וניתנו לו תפקידים מנהלתיים חשובים; הוא שימש כשר הפרובינציה של הפרנציסקנים במחוז לומברדיה באיטליה.[11]
תפקידיו בתוך ההיררכיה הפרנציסקנית, חייו הקדושים, מעמדו כמטיף והיותו "פטיש של הכופרים" Hammer of Heretics, אולי גרמו לקדוש להיזכר כנזיר פופולארי ומשפיע, אולם מותו, הוא זה שבאמת הבטיח את מעמדו החשוב בהיסטוריה של העיר פדובה.[12] גופתו הובאה לעיר וזמן קצר לאחר מכן, מגיעים עולי רגל הזוכים לריפוי לאחר שנגעו בקברו; ההתפתחות של הפולחן לקדוש היא מהירה, חזקה, עקבית ומתמשכת. הקדוש אנטוניו מפדובה קבור בבזיליקה די סנט אנטוניו (Basilica di Sant'Antonio di Padova) מותו, קבורתו והניסים שהתחוללו לאחר מותו, באמצעות שרידיו, עוררו בניית מבנים חדשים ופרויקטים דקורטיביים. במובן רחב יותר, הצלחת התכניות החזותיות הדקורטיביות סייעה לצמיחתו ולפופולריות המהירה של המסדר אליו השתייך. בעוד שעולי הרגל הגיעו בעיקר בגלל קברו של הקדוש, אין להתעלם מן האוסף המרשים של שרידי הקדושים בכנסייה אשר מילאו תפקיד אינטגרלי בטקסים ליטורגיים. 

הכוח הקדוש של שרידיו, בשילוב פעילותו הדתית העממית בימי חייו, התמקדה במקום קבורתו, מה שהביא לקאנוניזציה מהירה של האפיפיור גריגוריוס התשיעי (Gregory IX, 1145-1241) ב 30 במאי 1232.[13] כך, רק שש שנים לאחר מותו של מייסד המסדר, יש לפרנציסקנים שני קדושים קנוניים, פרנציסקוס ואנטוניו.[14] בהתחשב ביוקרה הטבועה בגופם של השניים ובדרישות המעשיות של עולי הרגל, אין זה מפתיע שהפרנציסקנים ביקשו להגדיל את הכנסייה שלהם. ואכן, מבנה קטן שכלל חדר מרובע אחד בשנות ה-30 של המאה ה-13, עלה בחשיבותו וכנסייה זו הייתה שנייה לזו באסיזי, מקום קבורתו של מייסד המסדר.[15] בגלל החשיבות הסמלית, הדתית והמנהלתית נדרש מבנה אדריכלי גדול יותר בפדובה והכנסייה מתרחבת. המקום, כלל עכשיו מספר חדרים גדול יותר, עבור עולי הרגל הרבים שהגיעו והיא התאימה יותר כמקום קבורתו של הקדוש.
המצב הפוליטי בפדובה, מיד לאחר הקנוניזציה, מנע את בנייתה של כנסייה עוד יותר גדולה וזה בתקופת שלטונו של הרודן אזלינו דה רומנו (Ezzelino da Romano, 1194-1259). במהלך מצור על העיר בשנת 1256, התפללו בכנסייה הפרנציסקנית לנפילתו וצבאותיו של האפיפיור, שנלחמו נגדו, הביסו אותו.[16]  ניצחון זה הביא לקידום מעמדו ותפקידו של אנטוניו והוא הופך לאביה של העיר Pater Paduae, דבר המגביר, בשנת 1257, את מעמדו כקדוש אזרחי והמגן הרשמי של פדובה.[17] הבנייה המתמשכת ליד קברו של אנטוניו הקדוש איימה להגביל את הגישה של עולי הרגל לשרידים, דבר שהוביל להעברת הגופה למקום בולט יותר במרכזה של הכנסייה, על סרקופג משיש מוגבה מול המזבח. בתקופה זו, תחת פיקוחו של בונוונטורה מבניורג'ו (Bonaventura di Bagnoregio, 1221-1274), נבדקה גופתו של הקדוש והלשון, כלי התקשורת החשוב של אנטוניו, נמצאה ובאופן פלאי נותרה בצורתה המושלמת. בונוונטורה, מוציא את לשונו, לסתו וזרועו השמאלית מן הקבר, כדי לשים אותן בתוך רליקוויות מעוצבות. ההיסטוריה של השרידים הקדושים הללו, בכל הקשור ברליקוויות בהן שמו אותן, מסובך ולוט בערפל,[18] אולם, סידור זה אפשר לפרנציסקנים להציג את השרידים בתהלוכות ציבוריות וחגיגות, אלה יכולים לתפקד בדרכים שונות והם נגישים יותר, מאשר אלה שהוסתרו בתוך אכסדרת השיש של הקדוש בקפלת הקבר שלו.

בשנת 1265, תחת שלטון חדש, הקהילה בעיר מעבירה כספים רבים לבנייתה של בזיליקה גדולה יותר והיא מעתה מוקדשת רשמית לקדוש אנטוניו.[19] התמיכה הכספית והפוליטית של הרשויות האזרחיות, אפשרה לכנסייה הפרנציסקנית להרחיב באופן דרמטי את המקום; כנסייה המותאמת לצליינים, מעברים צדדיים, טרנספטים, אמבולטוריום, קפלות ומגדל פעמונים.[20] ההיסטוריה המוקדמת של הקדוש אנטוניו והשרידים הקדושים בבזיליקה, הם חלק בלתי נפרד מהבאת היתרונות הרוחניים והכלכליים, על ידי עולי רגל, לעיר פדובה, התערבותו, באמצעות התפילות, להצלת העיר, הוסיפה משמעות פוליטית.

שרידים קדושים ואחסונם
אף על פי, שרוב פעילות הפולחן היומיומית בבזיליקה, התמקדה בעיקר במקום קבורתו בקפלת קבר השיש (תמונה מס' 1 ותמונה מס' 2) הגדולה והנגישה, עד אמצע המאה ה-15, ריכזו הנזירים כשישים שרידים של קדושים, שליחים ומרטירים, שהובאו ממרכזי עלייה לרגל, כמו רומא וארץ הקודש.[21] הנוכחות הפיזית הקדושה, מעצבת בצורה ישירה את ההיסטוריה של הבזיליקה או כפי שהמקומיים מכנים אותה, Il Santo, הממוקדת בכוחם של השרידים.
זו משימה קשה לזהות את כל השרידים הקדושים ואת הרליקוויות שלהם, אותם החזיקו בכנסייה, במאות ה-14 וה-15. רשימות המלאי, לעיתים קרובות, מעורפלות וקשה לבדוק פריטים בודדים. גורם נוסף שבגינו קשה להרכיב רשימה נכונה ומקיפה של השרידים בבזיליקה, הוא שילוב של נסיבות היסטוריות, כמו: מלחמה ובעיות כלכליות בעיר, בגינן היה צורך להתיך חלק מן הרליקוויות ממתכת ולמכור את החומר היקר. מעשיו של פרנצ'סקו נובלו דה קאררה (Francesco Novello da Carrara, 1359-1405) שליטה האחרון של פדובה העצמאית, לפני ההשתלטות של הרפובליקה של ונציה על העיר, מתוך מאמץ אחרון, הוא לוקח חלק ניכר מן הרליקוויות העשויות מתכת בשביל לממן את הצרכים הצבאיים, כדי לנסות ולמנוע את התבוסה לכוחות הוונציאנים.[22]
בשנת 1396 הוקמה ועדה שתיאמה ופיקחה על משימות התחזוקה והשיפוץ של הכנסייה, אם כי כבר באמצע המאה ה-13, הייתה קבוצה מסוימת שכבר ניהלה את העבודות.[23] לשליטים המקומיים היה חלק מרכזי ועם הקמתה של הועדה היו חברים בה שני נזירים פרנציסקנים וארבעה אזרחים שהתחלפו אחרי בחירות.[24] חברי הועדה היו אגודה שיתופית של פטרונים והם לקחו על עצמם את מרבית האחריות, בכל הקשור בחתימה על חוזים ומתן עמלות לאמנים. האיזון הפוליטי העדין הטבוע במערכת חסות זו, מייצגת את אחת הדרכים שבהן קשרו את האינטרסים הקהילתיים ואלה של המסדר הפרנציסקני, החילוניות והרוחניות, שהיו כרוכים יחדיו, עם התכניות הדקורטיביות במרכז העלייה לרגל.      

רשימת המלאי הקדומה שנותרה, היא משנת 1396, אולם, כמעט בביטחון מלא, שרידים קדושים נשמרו בכנסייה מאמצע המאה ה-13, בעקבות פעולותיו של בונוונטורה בשנת 1263. מרשימת המלאי הזו אנו מבינים כי הוחזקו כמה סוגי שרידים: של אנטוניו הקדוש; נוכחותו של אנטוניו הורחבה והיא כללה פיסה מן הגולגולת, (תמונה מס' 3) שיניו (תמונה מס' 4) וזאת בסוף ללשון (תמונה מס' 5) והלסת (תמונה מס' 6) שהופרדו מן הגופה עוד במאה ה-13, שרידים הקשורים לפסיון של ישו ושרידים של קדושים אחרים. שרידים משניים בחשיבותם, של ישו ומריה; חלקים מעמוד ההלקאה, עץ מהצלב האמתי, אחת מציפורניה ותלתל משערה של הבתולה.[25] בחינה של מלאי השרידים במאה ה-15, מלמד כי הכנסייה הגבירה את מעמדה, כמרכז עלייה לרגל, עם רכישת עוד כמה שרידים חשובים, כמו: בקבוקון עם אדמת הקודש, אבנים מגת שמנים, עצמות של הקדושים ברתולומיאו(Bartolomeo)  ואגאתה (Agata) ושרידים של קדושים פרנציסקנים כמו: דם ממקום סימני הסטיגמטה, של פרנציסקוס הקדוש ותלתל של הקדושה קלרה(clara) .[26] הרליקייות פוזרו בקפלות שונות בכנסייה והשרידים החשובים ביותר הושמו בקפלת הרליקיוות (תמונה מס' 7). השרידים, שהושמו בתוך רליקוויות מעוצבות ויקרות, יכולים עתה להציג למאמינים וקל להשתמש בהם לתהלוכות, טקסים בחגים ועוד.
כח הריפוי המיוחס לשרידים בבזיליקה, הביא המוני מאמינים לעיר, אולם, בנוסף על האפשרות לניסים באמצעות השרידים, עודדו את עולי הרגל לערוך את הפולחן עם הפרנציסקנים, על ידי הענקת כתבי מחילה, כח מכפר עוונות, שנקשר עם שרידי הקדושים בכנסייה. כתב המחילה הראשון פורסם על ידי האפיפיור, גריגוריוס התשיעי, בשנת 1232, בו העניק מחילה לאלה שנסעו לקברו של אנטוניוס והצטרפו לתפילה הנערכת שמונה ימים,(Octave)  לאחר יום חגו של הקדוש.[27] בשנת 1296, האפיפיור הפרנציסקני, ניקולאס הרביעי(Nicholas IV, 1227-1292) , הנהיג מדיניות של מתן כתבי מחילה לעולי רגל, שמגיעים לראות שרידים בכנסייה, שאינם קשורים בקדוש אנטוניו.[28] והאפיפיור סיקסטוס הרביעי (Sixtus IV, 1414-1484), העניק כתבי מחילה לעולי רגל שביקרו וראו את שרידיו של הקדוש. לסיקסטוס, חבר במסדר הפרנציסקני, היו קשרים אמיצים עם הקהילה בפדובה וזאת מאחר ולימד באוניברסיטה בעיר, זה הוביל את הכנסייה ואת המסדר לחתימה על חוזים עם ציירים.

לפיכך, החלטתו של סיקסטוס הרביעי, לתת את אותם כתבי מחילה לעיר בה פעל, לא רק שימשה להעלאת יוקרתו של הקדוש אנטוניו, בתוך הגוף הגדול יותר של הכנסייה, אלא גם שיפרה באופן דרמטי את ההכנסות שקיבל המנזר, מכמות עולי הרגל שהלכה וגדלה. מיום הקמתה של הבזיליקה במאה ה-13, שרידים קדושים היו חלק בלתי נפרד מאירועים וטקסים בכנסייה, במיוחד במהלך החגים הדתיים ובעת ביקור של אנשים נכבדים. ספרי ליטורגיה ותיאורים של טקסים מיוחדים, מתעדים כי ניתן היה לראות את השרידים הקדושים, אלה לא היו מוסתרים. להופעתם של אלה והצגתם הייתה היכולת להשפיע על ההיסטוריה והליטורגיה של המקום. עד סוף המאה ה-15, הפך המקום כמרכז עלייה לרגל, בו נמצאים שרידים קדושים חזקים ורבי עוצמה, אשר תרמו למעמדה הגבוה של הכנסייה בעיר, למעמדו של המסדר הפרנציסקני, למעמדה של העיר פדובה ולמעמדו של אזור ונטו כולו. 
 
 
העיר ונציה כמרחב קדוש

אחרי ביזת קונסטנטינופול,[29] המקום הקוסם והכדאי ביותר לחוות את השרידים הקדושים היה ונציה. בסוף המאה ה-16, היו ארבעים ותשע גופות של קדושים בעיר, מקום משיכה עיקרי לעולי רגל מכל רחבי אירופה, שהתכנסו בוונציה ובילו בה לפני שהמשיכו במסעם לארץ הקודש. [30]נראה כי עולי הרגל התייחסו לשרידים של ונציה כיותר אותנטיים, לפליקס פאברי(Felix Fabri, 1441-1502)  לא היו ספקות באשר לשרידיהם של חפים מפשע שראה במוראנו  ,(Murano)אחד מאיי ונציה, אולם, לגבי ארץ הקודש, הוא חשש כי חפים מפשע, היו תינוקות של הסרצנים והממלוכים שמתו מיד לאחר לידתם. זאת ועוד, הוא תהה אודות האותנטיות של עדויות על ניסים בארץ הקודש.[31] דיווחים של צליינים העידו כי שרידים ארגנו את המרחב העירוני של ונציה, באופן שונה,  מהטקסים הממומנים על ידי המדינה והאיקונוגרפיה המלווה אותם. גופות ושרידי גוף נשמרו בקנאות, כ"איברים חיים של ישו", אבל בו בעת, הוצגו לצליינים וזהו המפתח הוונציאני העיקרי של פולחן הקדושים, אשר מילא תפקיד, לפיו ניתן היה לראות את השרידים וכי במקום שבו נמצאות גופות, הן אינן צריכות להיות מוצגות, ללא אור וקטורת;[32] נראה כי בדרך זו, הם הניבו הכנסה מאותם עולי רגל שבאו לראות את השרידים הקדושים. זאת ועוד, המזבח של רצח החפים מפשע (תמונה מס' 8) בכנסיית סנטה מריה אסונטה (Santa Maria Assunta  באי טורצ'לו (Torcello) שבונציה, מכיל תגלית משנת 1985 וזוהי רליקוויה (תמונה מס' 9), כנראה אחד מאותם שרידים שהיו חבויים במזבח. עצמות אילו לא היו רק מושא האינטרסים וההגנה של ונציה, אלא היו נגישות לעולי הרגל. בשנת 1480, פייר בארבאטרה (Pierre Barbatre), עולה רגל לארץ הקודש, מתאר כי ראה גופות, חלקן היו שלמות עם עצמות ועור מסודרות זו על גבי זו; ראשים, זרועות, ידיים, רגליים ושיניים בכמות בלתי מובנת.[33] פטרונה של העיר הוא מרקוס הקדוש,[34] אולם בונציה, היו גם קדושים, המכונים חדשים, שהתחרו בו מבחינת נוכחותם.  

מרקוס  הקדוש

גופתו של הקדוש מרקוס הובאה לעיר בשנת 828 ועל קברו נבנתה כנסייה גדולה ומפוארת הנקראת על שמו, הבזיליקה של הקדוש מרקוס (La Basilica di San Marco). ב 1345 פאולו ונציאנו (Paolo Veneziano, 1333-1358c) הוחתם על חוזה וקיבל על עצמו לצייר תמונת מזבח, את אגדת מרקוס הקדוש, ה Pala Feriale משנת 1345 (תמונה מס 10). הציור, שהיה מעל הקבר במאה ה-13 היה שונה משל ונציאנו, ציורו זה נחשב ליצירת מופת של ציור ונציאני מהמאה ה-14, בה רואים אלמנטים אמנותיים מזרחיים ואחרים.[35]
שני חלקים ליצירה זו, בחלקה העליון, ישו במרכז התמונה, מימינו אמו מריה ולשמאלו, מרקוס. אנו רואים גם את הקדושים תיאודור (Theodore), יוחנן האוונגליסט (Giovanni Evangelista), פטרוס (Petrus) וניקולס של בארי (Nicola di Bari). בחלקה התחתון, שבע סצנות מחייו של מרקוס הקדוש: פטרוס מכריז על מרקוס כבישוף, מרקוס מרפא את הסנדלר, הופעתו של ישו בפני מרקוס הכלוא, המרטיריום של סן מרקוס, מרקוס מציל את הספינה מטביעה, בדרכם לונציה, הופעת גופתו בבזיליקה וצליינים בקברו. בחלק התחתון, ונציאנו ממקם את המרטיריום של מרקוס מיד מתחת לישו הצלוב, הנמצא בחלקה העליון של היצירה; הוא מאחד את שתי הסצנות הללו בצורה אנכית וויזואלית לאורך הציר המרכזי, הצופה מבין כי קורבנו של ישו מתחדש עם מות הקדושים של מרקוס.   
בסצנה הופעת גופתו של הקדוש מרקוס בבזיליקה, משנת 1345, (תמונה 11 מס' ותמונה מס' 12) אנו רואים דמות בגלימה, בצבעים של אדום ולבן, הכורעת למרגלות קברו של הקדוש, היא, ככל הנראה של אנדראה דנדולו (Andrea Dandolo, 1306-1354), הדוג'ה ה-54 של ונציה שהזמין את היצירה. לטענתו הוא היחידי שידע היכן שרידיו של הקדוש, זה מעניין מאחר ובתקופה זו של המאה ה-14, טענו במקומות נוספים, כי גופתו של הקדוש מרקוס נמצאת אצלם.[36] בסצנה האחרונה צליינים בקברו של מרקוס, משנת 1345, (תמונה מס' 13 ותמונה מס' 14) אנו רואים צליינים מלאי תקווה שהתכנסו בקבר הקדוש, המיוצג כסרקופג מתחת לבלדקינו ומזכיר את מזבחו הגבוה של סן מרקו עצמו. בין עולי הרגל, לפחות דמות אחת מאופיינת כאסיר ואחרים מוצגים כנכים, כאחוזי דיבוק ונשמות מיוסרות אחרות – זהו מבחר מסורתי של עולי רגל, בסצנות מימי הביניים, של מאמינים בקברי קדושים. דמות אלגנטית עומדת קצת בנפרד מן האחרים, בצידה השמאלי של הסצנה, נראה כי היא יותר מאשר עולה רגל המבקש מקדושתו של מרקוס, אולי זו דמות של אדם מסוים או לחילופין, יתכן, כי ונציאנו, התכוון לטעון כי התיווך של הקדוש אינו מוגבל רק לאומללים. צליינים ליד הקבר, מעידים על כך כי סן מרקוס הוא באמת כאן וכי הוא ממשיך להתערב למענם. אנו רואים את עולי הרגל נאספים מעל קברו של הקדוש, אולם הקבר סגור;[37] הפעם האחרונה, בה נחשפה גופתו לקהל מעריציו, הייתה בתחילת המאה ה-12 ולמשך חמישה חודשים.[38] זאת ועוד, צליין משנת 1480 ציין כי הוא לא יכול היה לראות את גופתו, מאחר והיא נגנבה על ידי נזיר.[39]
האינטרס של המדינה ונציה ומבטו של הדיוט, חופפים בסצנה של עולי הרגל בקבר של סן מרקוס; בחלק העליון של היצירה, בדיוק בנקודה אליה מכוונת תשומת ליבו של הקהל, אל הקבר בחלקה האחרון של היצירה. החפיפה בין המוטיבים לבין המרכיב האינטלקטואלי ביצירות אלה, נועדו לרמוז לקהל שגופו של הקדוש הוא ממשי, כמו כל שאר הגופות המקומיות הנוספות הנערצות והמקודשות.
 
קדושים חדשים בעיר ונציה  

בימי הביניים המאוחרים, הקדושה באיטליה התאפיינה במקורותיה המקומיים, הקדושים מן העם,[40] ומן התפקיד הקהילתי באתרי הפולחן, אלה לא היו מפותחים באורח ליטורגי ויצרו דרך יצירתית של מסירות. איננו צריכים להמעיט בערכם של קדושים חדשים, אשר הפכו להיות כאלה, כתוצאה מן העניין הונציאני, במאה ה-14, בשרידי גוף; אף על פי שהונציאנים הפכו למומחים בגניבת גופות של קדושים מן העבר,[41] היו קדושים חדשים והוקמו מרכזי קהילה בהם קיימו את הפולחן שלהם. הפולחן של הקדושים החדשים יכול היה להיות פרטי או באחריות הקהילה המקומית או קשור בכנסייה מסוימת.[42] אלה קדושים מקומיים או שהפכו אותם לכאלה והפטרונים התחרו על תשומת ליבו של הקהל שהכיר אותם, עשה אותם, הזדהה איתם וקבר אותם, כל האלמנטים קיבעו את נוכחותם בקהילה המקומית. אבחן שלושה קדושים, השייכים לקבוצה גדולה של עשרות קדושים, המכונים הקדושים החדשים, בעיר ונציה.
סיפור חייה של הקדושה לוצ'יה (Lucia),[43] מתואר במזבח של הקדושה לוצ'יה משנת 1350 (תמונה מס' 15) בשבע סצנות עוקבות, המעידות על מעשיה הנדיבים, מעשיה הנבואיים ועל המרטיריום שלה. במקור, היה הציור בכנסיית המנזר של הקדושה בקרואטיה, הוא הועבר ללשכתו של בישוף העיר ולא ברור כיצד הגיע לשם.[44] התיאור מסתיים בסצנה של המאמינים ליד קברה משנת 1350, (תמונה מס' 16) בה ניתן לראות את עולי הרגל שנאספו סביב הקבר הפתוח של הקדושה. הגופה גלויה, אישה אחת נשענת על פניה של לוצ'יה ואחת נוספת, מטפסת במעלה העמוד התומך, סצנה זו יוצרת נוכחות מוחשית ומרפאה של הקדושה.
הסצנה, האחרונה של הציור, שהיה מעל קברה, מראה את הפולחן שלה בונציה, אחד מן הפולחנים הפופולריים והמתמשכים. לא הרבה אפשר לומר אודות המקום המקודש בונציה, מאחר והמנזר על שם הקדושה, נהרס ב 1860. הגופה של הקדושה לוצ'יה הייתה בכנסיית המנזר בשנת 1395, היום, קברה של הקדושה לוצ'יה הקדושה (תמונה מס' 17) נמצא בכנסיית סן ג'רמייה (San Geremia) בעיר. עולה רגל תיאר אותה כצעירה מאוד, בעלת פנים יפות, שהיה נעים להסתכל עליה; בתקופה זו לא הורשה אף אדם להיכנס לקפלה, במקום בו נמצאה הגופה, רק לנזירות הייתה גישה למפתח, אולם, לעולי הרגל שביקרו במקום, היה מספיק זמן לראותה דרך סורג הברזל.[45] גופתה הובאה לונציה מקונסטנטינופול ופניה כוסו במסכת כסף, כדי שלא יראו אותם,[46] המטרה כפולה, מצד אחד, הגנה על הגוף, אולם, מן הצד השני, הבטחת זמינותו. יש כאן איחוד תכליתי של כמה אלמנטים: הגופה, הציור, יש כאן תקשורת של חוש המישוש של הגוף הקדוש; הצייר, המודע לאלמנטים הללו, מצליח להחיות, באמצעות הציור, את העצמות.
קדוש נוסף הוא איזידור מכיוס (Isidoro di Chio),[47] גופתו הועברה לונציה מכיוס בשנת 1125.[48] דנדולו, בשנת 1348, מקדיש לאיזידור קפלה בתוך הבזיליקה של מרקוס הקדוש ושרידיו, בזמן הזה, הוצגו בצורה פומבית.[49] קברו של הקדוש איזידור מכיוס משנת 1355-1348 (תמונה מס' 18) והפסיפסים משנת 1355 (תמונה מס' 19) המלווים את קברו, מכריזים על נוכחות הגופה. הקבר, באמצעות פסלו המוצב מעליו, הופך את הגופה לנוכחת, עולי הרגל השתכנעו מהדימויים, המתארים את סיפור חייו והנוכחות הגופנית של הדמות המפוסלת, התלת ממדית,[50] אלה גרמו לכך שהצליינים התייחסו לדמות המפוסלת כאל גופו של הקדוש עצמו.

דמותו של הקדוש איזידור והפסיפסים, היוו חלק מן החוויה הממומנת על ידי המדינה, שהתמקדה בגופו; הערוץ הראשי דרכו הועבר מסר מדיני. הדמות והגוף בפסיפסים נרשמו בכתב "ראינו את הקבר ואת הגופה" ובהזדמנויות שונות יכלו הצליינים לראות את שרידיו, כי הקבר היה פתוח. אלה נישקו את השרידים ונגעו בהם באמצעות התכשיטים שלהם, מתוך תקווה כי באמצעות המגע יזכו בקדושה. זאת ועוד, מספר גדול של טבעות זהב וכסף, חרוזים של מחרוזות תפילה ומחרוזות התפילה עצמן, הופקדו על ידי חבריו ובני משפחתו של הצליין ואלה חזרו לבעליהן מקודשות. ראש עיריית אולם (Ulm) הצהיר, כי עתה טבעת מקודשת זו, תכפיל את שוויה.[51] בונציה של שלהי המאה ה-15 גופות קדושות היו הוצגו בפומבי וציינו כי חלו שינויים חשובים, הן בהפקתן והן בייצוג של הקדושה. לשליטי העיר היה חשוב לנהל את הבאתן של הגופות לונציה והצגת המעשים של הקדושים, כפי שאנו רואים בהדוג'ה מקבל את גופתו של הקדוש איזידור משנת 1355 (תמונה מס' 20), אחת מן הסצנות המצוירות מעל קברו.
ג'וליאנה של קוללטו המבורכת (Beata Giuliana di Collalto), נזירה שעברה לונציה מקוללטו, הקימה מחדש את כנסיית סן קאטאלדו (Chiesa di San Cataldo) עם מנזר בסמיכות אליה, אותו היא ניהלה. היא מתה בשנת 1262, נקברה בבית הקברות של הכנסייה וכשלושים שנה לאחר מותה, הוצא גופה והושם בארון עץ משנת 1290 (תמונה מס' 21) שנצבע ועליו הוצב מכסה נשלף, כך שניתן היה לראות את הגופה;[52] מכסה הארון, הצבוע בצדו הפנימי, משמש מעין מזבח בימים בהם הוצגה גופתה.[53] בפוליפטיך של סצנות מחייה של ג'וליאנה המבורכת (תמונה מס' 22) שהוצב ליד בשלהי המאה ה-14, אנו רואים, בחלק הימני תחתון, נזירות המעריצות את גופה הגלוי הנמצא בתוך סרקופג פתוח, מבעד לגריל ממתכת המכסה את הקבר. עם הנזירות רואים אישה המרימה את ילדה כדי שזה יוכל להגיע לגופה שבקבר, מה שעושים בונציה גם במאה ה-20.[54] נראה כי לא ניתן לעמוד בין הקהל לבין הגופות; ילדים הורמו כדי לראותן, אנשים הצביעו עליהן, נשענו כדי לראות טוב יותר, הביעו את סקרנותם ולא נראה כי מישהו מארגן את הצפייה בהן.[55] 

הקדושים החדשים התחרו במרקוס הקדוש מבחינת נוכחותם, הצליינים טענו כי גופו נחשב לגנוב והם תפסו את חשיבותו של הקדוש בעקיפין, דרך העושר של אוצר הכנסייה שלו וקבלת כתבי המחילה באותה הזדמנות.[56] המפתח הוונציאני העיקרי של פולחן הקדושים, מילא תפקיד לפיו ניתן היה לראות את השרידים - וונציה, עם הגופות , כיסויי קברים צבעוניים, שרידי גופות, דמויים ורליקוויות, הציגה את עצמה בפני התייר האדוק גם בהיבט נוסף, כארץ הקודש השנייה ויורשת לאוצרותיה העשירים של השרידים. כנקודת המוצא לארץ הקודש, הייתה ונציה מסוגלת למקם את עצמה בין המקומות הקדושים ולהתחרות עם ארץ הקודש על השרידים הקדושים. בונציה מיקמו את העין של הצליין לשרידים הקדושים, ההשפעה עליו היא מניע מכריע בעיצוב הצורה ובהצגתם של הגופות הקדושות והניסים שהתרחשו לאותם עולי הרגל, היו הדרך לבסס את קדושת הגופה.

סיכום ומסקנות

בתמורה להגנתן, כיבדו הערים את הקדושים שלהן במספר דרכים: תהלוכות, תרומות ונוכחות של אנשי ציבור, ביום חגו של הקדוש. אחת מן הדרכים שהערים יכלו לכבד קדוש, היא על ידי הזמנת קבר בשבילו, מעשה זה לא רק כיבד את הקדוש, אלא, גם שימש כהוכחה פיזית לחשיבותו של הקדוש ומגינה של העיר. קברים הוזמנו גם על ידי השלטון המקומי, קברים אלה, סייעו לשלב את הקדוש בחיים האזרחיים והדתיים של העיר. בשעה שהבישוף, לעיתים בסיוע שליטי העיר, אסף מעשה ניסים של קדושים, המנהיגים העירונים, התחייבו לבנות את קברו של הקדוש; בנייה אזרחית כזו הייתה במספר ערים בצפונה של איטליה וביניהן: פדובה וונציה.
עולי הרגל העריצו את השרידים הקדושים ואת המקומות הקדושים – קבריהם של הקדושים הפכו להיות מקומות קדושים, ההערצה הזו היא שהביאה את החלק הארי של עולי הרגל ובערים הללו מתפתחת תעשייה סביב העלייה לרגל ומטרתה לספק את הצרכים הפיזיים והרוחניים של אלה הבאים בשעריהן. המסורות הקשורות למקומות הקדושים ומערכת השירותים שהתפתחה באתרים אלה, מגיעות משני כיוונים, מצד אחד, עולי הרגל שהגיעו ומן הצד השני, הכנסייה ופרנסי העיר, שהשכילו להבין את המשמעות הדתית, הכלכלית והפוליטית שבטיפוח מסורות אלה. תנועת העלייה לרגל ארוגה במערכת הפוליטית והאידאולוגית; יש בנייה מהירה של כנסיות, מעצבים את התכנים של המסורות הקשורות במקומות הללו, מנסחים את הליטורגיה ובונים את השירותים הנדרשים לעיר.
התפתחותו של הפולחן של אנטוניו הקדוש בפדובה, היה מהיר, חזק והכוח הקדוש של שרידיו התרכז במקום קבורתו. חלקים מגופתו הושמו בתוך רליקוויות מעוצבות מה שהפך אותם לנגישים יותר, לא רק בכנסייה עצמה, אלא באירועים, חגיגות ותהלוכות שנוהלו על ידי פרנסי העיר ואנשי המסדר הפרנציסקני, האינטרסים הקהילתיים ואלה של המסדר, הדתיים והחילוניים, חוברו יחדיו. שרידים נוספים רבים, כאלה שהם רבי עוצמה, הובאו במהלך השנים לכנסייה, הושמו ברליקוויות ונבנו בשבילם קפלות מיוחדות, מה שחיזק את מעמדה של הכנסייה הפרנציסקנית, את מעמדה של העיר פדובה ומעמדו של חבל ונטו, כמרכז קדוש.

שליטי העיר ונציה ניהלו את הבאתן של גופות הקדושים והצגת מעשיהם של אלה, העיר כולה הפכה למרחב קדוש, בתוכו, היו מספר מוקדים חשובים, בהם עשרות רבות של שרידים קדושים, מקום משיכה לעולי רגל רבים. עולי רגל התייחסו לשרידים של ונציה כאוטנטיים המפתח הראשי הונציאני הוא, מצד אחד, שמירה קפדנית על גופות ושרידי גוף של הקדושים ומצד שני, ניתן היה לראות את מרבית השרידים, גם אם לא אותם, הוצגו הקדושים, באמצעות דימויים שצוירו או פוסלו, ליד קברם. אלה, רמזו לעולה הרגל, שגופו של הקדוש הוא ממשי, פיזי; יש כאן חיבור של שני אלמנטים: הגופה שבקבר והדימוי, זה מצליח "להפיח רוח חיים" בעצמות הקדוש ואל דימויים אלה, התייחסו הצליינים כאל גופו של הקדוש עצמו. בונציה מיקדו את מבטו של הצליין לשרידים הקדושים, ההשפעה עליו היא גורם חשוב בעיצוב ובהצגת השרידים הקדושים, מעשי הניסים שהתחוללו לאותם צליינים, היו הדרך לחזק את קדושת הגופה.
       
בעבודה זו, בחנתי כיצד התפתחו הערים פדובה וונציה כמרכזים קדושים, נראה כי פדובה מתפתחת כמקום קדוש בעיקר סביב דמותו של אנטוניו מפדובה ואילו ונציה מתפתחת, גם בגלל מרקוס הקדוש, פטרונה של העיר, אולם לעיר הובאו שרידים של קדושים נוספים, מה שהפך את העיר כולה, למרחב קדוש. ישנה חשיבות לחקירה מעמיקה יותר של התפתחותן של ערים אילו כמקום קדוש, לבדיקה של אירועים היסטוריים בתקופה זו, דתיים, פוליטיים, חברתיים וכלכליים, להבנה גדולה יותר של התפתחותן של פדובה וונציה כמקומות קדושים, מה שלא ניתן לעשות בעבודה קצרה זו.

 
ביבליוגרפיה
זיו, אפי. הצופן הנוצרי באמנות. אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר בע"מ, 2015.
 
 
      Aries, Philippe. The Hour of Death. translated by Helen Weaver. New York: Alfred A. Knopf, 1981.
 
      Bertoli, Bruno. Le Storie di San Marco nei Mosaici e Ragioni dell'agiografia, in La Basilica di San Marco: Arte e Simbologia. Edited by Bruno Bertoli. Venezia: Edizioni Studium Cattolico Veneziano, 1993.
 
      Bourdua, Louise. Franciscans and Art Patronage in Late Medieval Italy.­ Cambridge: Cambridge University Press, 2004.
 
      Brown, Peter. Enjoying the Saints in Late Antiquity, in Decorations for the Holy Dead: Visual Embellishments on Tombs and Shrines of Saints. Edited by Elizabeth Valdez del Alamo and Stephen Lamia. Turnhout: Brepols, 2002.
 
      Camille, Michael. Before the Gaze: The Internal Senses and Late Medieval Practices of Seeing, in Visuality Before and Beyond the Renaissance: Seeing as Others Saw. edited by Robert Nelson. Cambridge: Cambridge University Press, 2000.
 
      Canova, Giordana. "Il Trecento” in Basilica del Santo: Le Oreficerie. edited by Marco Collareta. Padua: Centro Studi Antoniani, 1995.
    
      Dale, Thomas. Aquileia and Venice, ca. 1000-1300. Washington: Dumbarton Oaks Papers, 1994.
 
      Demus, Otto. The Church of San Marco in Venice: History, Architecture, Sculpture. Washington: Dumbarton Oaks Studies, 1960.
 
      Derbes, Anne and Neff, Amy. "Italy, the Mendicant Orders and the Byzantine Sphere" in Byzantium: Faith and Power (1261-1557). edited by Helen Evans. New Haven: Yale University Press, 2004.
 
      Fabri, Felix. "The Wanderings of Felix Fabri. The Library of the Palestine Pilgrims". Text Society 7, no. 1, 1971.
 
      Goffen, Rona, Veneziano, Paolo e Dandolo, Andrea: Una Nuova Lettura della Pala Feriale, in La Pala d'Oro. edited by H.R Hahnloser and R. Polacco. Venezia: Canal & Stamperia, 1994.
 
      Hahn, Cynthia. "The Voices of the Saints: Speaking Reliquaries". Gesta-International Center of Medieval Art. 36, no. 1, 1997.
 
      ___________. Portrayed on the Heart: Narrative Effect in Pictorial Lives of Saints from the Tenth through the Thirteenth Century. Berkley: University of California Press, 2001.
 
      Freedberg, David. "The Power of Images". Art History 15, no. 2, 1992.
 
      Gallo, Rodolfo Reliquie e Reliquiari Veneziani. Venezia: Industrie Poligrafiche Venete, 1934.

      Kohl, Benjamin. "Government and Society in Renaissance Padua". Journal and Renaissance Studies 2, no. 1, 1972.
 
      McHam, Sara. The Chapel of St. Anthony at the Santo and the Development of Venetian Renaissance Sculpture. Cambridge: Cambridge University Press, 1994.
 
      Molli, Giovanna. La Sacrestia del Santo e il suo Tesoro nell'Inventario del 1396. Padua: Centro Studi Antoniani, 2002.
 
      Muir, Edward. Civic Ritual in Renaissance Venice. Princeton: Princeton University Press, 1981.
 
      Musolino, Giovanni. Feste Religiose Popolari, in Il Culto dei Santi a Venezia. edited by Silvio Tramontin. Venezia:Edizioni Studium Cattolico Veneziano, 1965.
 
      Niero, Antonio. Reliquie e Corpi di Santi, in Il Culto dei Santi a Venezia. edited by Silvio Tramontin. Venezia: Edizioni Studium Cattolico Veneziano, 1965.
 
      ___________. Le Reliquie e il Rito di San Marco, in Omaggio a San Marco:Tesori dall'Europa. edited by Giovanni Morello and Herman Fillits. Milano: Franco Maria Ricci Spa, 1994.
 
      Pazzi, Piero. Il Tesoro della Chiesa di Santa Maria dei Servi di Venezia: Itinerario di Oreficeria Veneziana Attraverso La Documentazione Visiva di Capolavori Scomparsi. Venezia: Argenteria Antichi Argenti Veneti, 1981.
 
      Peyer, Conard. Stadt und Stadtpatron im Mittelalerlichen Italian. Zurich: Europa Verlag, 1955. 
 
      Reinhold, Mueller. Aspects of Venetian Sovereignty in Medieval and Renaissance. Dalmatia, edited by Charles Dempsey. Bologna: Nuova Alfa Editoriale, 1996.
 
      Sartori, Antonio. L'armadio delle Reliquie della Sacrestia del Santo e Bartolomeo Bellano. Padua: Il Santo, 1962.
 
      Sartori, Francesco. Arca del Santo. Padua: Biblioteca Antoniana, 1983.
 
      Sox, David. Relics and Shrines. London: George Allen & Uniwin, 1985.
 
      Van Os, Henk. The Way to Heaven: Relic Veneration in the Middle Ages. Amsterdam: De Prom, 2001
 
      Vauchez, Andre. Sainthood in the Later Middle Ages. Translated by Jean Birrell. Cambridge: Cambridge University Press, 1997.
 
      Webb, Diana. Patrons and Defenders: The Saints in the Italian City-States. London: Tauris Academic Studies, 1996.
 
  
 
תמונות

תמונה מס' 1 קפלת קבר השיש (כפי שהיא היום), הבזיליקה על שם הקדוש אנטוניו, פדובה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 2  קברו של הקדוש אנטוניו (כפי שנראה היום), הבזיליקה על שם הקדוש אנטוניו, פדובה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 3  הגולגולת של הקדוש (כפי שנראה היום), הבזיליקה על שם הקדוש אנטוניו, פדובה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 4  שיניו של הקדוש (כפי שנראה היום), הבזיליקה על שם הקדוש אנטוניו, פדובה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 5  לשונו של הקדוש (כפי שנראה היום), הבזיליקה על שם הקדוש אנטוניו, פדובה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 6  הלסת של הקדוש (כפי שנראה היום), הבזיליקה על שם הקדוש אנטוניו, פדובה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 7  קפלת הרליקוויות, הבזיליקה על שם הקדוש אנטוניו, פדובה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 8   המזבח של רצח החפים מפשע, כנסיית סנטה מריה אסונטה, טורצ'לו, ונציה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 9  רליקוויה, כנסיית סנטה מריה אסונטה, טורצ'לו, ונציה (מקור: ברשות הציבור).
 
 
 

תמונה מס' 10   פאולו ונציאנו, אגדת מרקוס הקדוש, 1345, טמפרה על עץ, מוזיאון מרצ'יאנו, ונציה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 11  פאולו ונציאנו, הופעת גופתו של הקדוש מרקוס בבזיליקה, (פרט), 1345, טמפרה על עץ, מוזיאון מרצ'יאנו, ונציה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 12  פאולו ונציאנו, הופעת גופתו של הקדוש מרקוס בבזיליקה, (פרט), 1345, טמפרה על עץ, מוזיאון מרצ'יאנו, ונציה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 13  פאולו ונציאנו, צליינים בקברו של מרקוס, (פרט), 1345, טמפרה על עץ, מוזיאון מרצ'יאנו, ונציה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 14  פאולו ונציאנו, צליינים בקברו של מרקוס, (פרט), 1345, טמפרה על עץ, מוזיאון מרצ'יאנו, ונציה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 15  פאולו ונציאנו, המזבח של לוצ'יה הקדושה, 1350, טמפרה על עץ, משרדו של הבישוף, ונציה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 16  פאולו ונציאנו, המאמינים ליד קברה של לוצ'יה, (פרט), 1350, טמפרה על עץ, משרדו של הבישוף, ונציה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 17  פאולו ונציאנו, קברה של לוצ'יה הקדושה, כנסיית סן ג'רמייה, ונציה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 18  קברו של הקדוש איזידור מכיוס, 1355-1348, בזיליקה סן מרקו, ונציה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 19 הפסיפסים מעל קברו של הקדוש איזידור, 1355, בזיליקה סן מרקו, ונציה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 20   הדוג'ה מקבל את גופתו של הקדוש איזידור, (פרט), 1355, בזיליקה סן מרקו, ונציה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 21   ארון קבורתה של ג'וליאנה המבורכת, 1290 לערך, מוזיאון קורר, ונציה (מקור: ברשות הציבור).

תמונה מס' 22  פאולו ונציאנו, פוליפטיך של סצנות מחייה של ג'וליאנה המבורכת, המאה ה-14, מוזיאון ההרמיטאז', סנט פטרסבורג (מקור: ברשות הציבור).
 

[1] Diana Webb, Patrons and Defenders: The Saints in the Italian City-States (London: Tauris Academic Studies, 1996), 205—8.
[2] Conard Peyer, Stadt und Stadtpatron im Mittelalerlichen Italian (Zurich: Europa Verlag, 1955), 6, 61. 
[3] Mueller Reinhold, Aspects of Venetian Sovereignty in Medieval and Renaissance Dalmatia, ed. Charles Dempsey (Bologna: Nuova Alfa Editoriale, 1996), 41.
[4] Ezio Godoli, Faenza La Citta e l'Architettura (Faenza: Ufficio Stampa Comunale, 1979), 75.
[5] Andre Vauchez, Sainthood in the Later Middle Ages, trans. Jean Birrell (Cambridge: Cambridge University Press, 1997), 153.
[6] David Freedberg, "The Power of Images," Art History 15, no. 2 (1992): 276—8.
[7] Michael Camille, Before the Gaze: The Internal Senses and Late Medieval Practices of Seeing, in Visuality Before and Beyond the Renaissance: Seeing as Others Saw, ed. Robert Nelson (Cambridge: Cambridge University Press, 2000), 199—201.
[8] Sara McHam. The Chapel of St. Anthony at the Santo and the Development of Venetian Renaissance Sculpture (Cambridge: Cambridge University Press, 1994), 4.
[9] Philippe Aries, The Hour of Death, trans. Helen Weaver (New York: Alfred A. Knopf, 1981), 72—3.
[10] אנטוניו מפדובה הוא אחד מאבות הכנסייה, הוא נולד בליסבון בשנת 1195, למשפחה אצילה ומת בפדובה, בשנת 1231 ומכאן כינויו. נגד רצון משפחתו, הצטרף בגיל 16 למסדר האוגוסטיני, וינסנט הקדוש בליסבון, שם עסק בחקר כתבי הקודש והספרות הלטינית. ביקורי משפחתו וחבריו והמתנות שהביאו עימם הביכו אותו והוא ביקש לעבור למנזר סנטה קרוז בקואימברה, שהייתה אז בירת פורטוגל. בשנת 1220 הצטרף למסדר הפרנציסקני והיה אחד מתלמידיו של פרנציסקוס מאסיזי. הוא בלט בידיעותיו, בכישרון הנאום, בהטפותיו – היה ידוע כאחד מן המטיפים הכריזמטיים ביותר בימי הביניים ועשה ניסים רבים המתוארים באמנות. אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר בע"מ, 2015), 295—7.
[11] Louise Bourdua, Franciscans and Art Patronage in Late Medieval Italy (Cambridge: Cambridge University Press, 2004), 4, 16—7.
[12] ב-13 ביוני 1231, התמוטט אנטוניו הקדוש כאשר הטיף בעיר קמפוסמפיארו (Camposampiero) והוא ביקש כי ייקחו אותו לכנסייה הפרנציסקנית הקטנה של סנטה מריה מאטר דומיני (Santa Maria Mater Domini) ליד פדובה. אולם, מצבו האנוש של הקדוש, גרם לפמליה שלו לעצור במנזר קלריסטי בעיירה ארצ'לה (Arcella) צפונית לעיר ושם הוא מת. ההתלהבות העממית, האדיקות והמסירות כלפיו, החלו מיד ובעוצמה רבה. במשך כמה ימים, נתקלה הקהילה הפרנציסקנית בסנטה מריה מאטר דומיני, בהתנגדות תושבי העיירה, בראשם הפודסטה והבישוף המקומי, כאשר ניסו להעביר את גופתו לפדובה. Sara McHam. The Chapel of St. Anthony at the Santo and the Development of Venetian Renaissance Sculpture (Cambridge: Cambridge University Press, 1994), 8—13.
[13] Louise Bourdua, Franciscans and Art Patronage in Late Medieval Italy (Cambridge: Cambridge University Press, 2004), 90.
[14] Andre Vauchez, Sainthood in the Later Middle Ages, trans. Jean Birrell (Cambridge: Cambridge University Press, 1997), 185.
[15] Louise Bourdua, Franciscans and Art Patronage in Late Medieval Italy (Cambridge: Cambridge University Press, 2004), 89.
[16] Louise Bourdua, Franciscans and Art Patronage in Late Medieval Italy (Cambridge: Cambridge University Press, 2004), 91.
[17] Sara McHam. The Chapel of St. Anthony at the Santo and the Development of Venetian Renaissance Sculpture (Cambridge: Cambridge University Press, 1994), 10.
[18] Louise Bourdua, Franciscans and Art Patronage in Late Medieval Italy (Cambridge: Cambridge University Press, 2004), 92—6, 259.
[19] Louise Bourdua, Franciscans and Art Patronage in Late Medieval Italy (Cambridge: Cambridge University Press, 2004), 91.
[20] Benjamin Kohl, "Government and Society in Renaissance Padua," Journal and Renaissance Studies 2, no. 1 (1972): 338—9.
[21] Anne Derbes and Amy Neff, "Italy, the Mendicant Orders and the Byzantine Sphere," in Byzantium: Faith and Power (1261-1557), ed. Helen Evans (New Haven: Yale University Press, 2004), 449—87.
[22] Giordana Canova, "Il Trecento, in Basilica del Santo: Le Oreficerie, ed. Marco Collareta (Padua: Centro Studi Antoniani, 1995), 36—9.
[23] Louise Bourdua, Franciscans and Art Patronage in Late Medieval Italy (Cambridge: Cambridge University Press, 2004), 101.
[24] Giovanna Molli, La Sacrestia del Santo e il suo Tesoro nell'Inventario del 1396 (Padua: Centro Studi Antoniani, 2002), 24, 60.
[25] Giovanna Molli, La Sacrestia del Santo e il suo Tesoro nell'Inventario del 1396 (Padua: Centro Studi Antoniani, 2002), 88—91.
[26] Francesco Sartori, Arca del Santo (Padua: Biblioteca Antoniana, 1983), 783—8.
[27] Louise Bourdua, Franciscans and Art Patronage in Late Medieval Italy (Cambridge: Cambridge University Press, 2004), 90.
[28] Antonio Sartori, L'armadio delle Reliquie della Sacrestia del Santo e Bartolomeo Bellano (Padua: Il Santo, 1962), 32—58.
[29] ב 12 באפריל 1204, לאחר שני חודשי מצור, נפלה קונסטנטינופול בידי כובשים שהגיעו ממערב ובמשך שלושה ימים בוצעו מעשי ביזה ואונס. הקיסרות חולקה בין הכובשים: ונציה קיבלה את החלק הארי ורבים מן הצלבנים לקחו לעצמם נסיכויות וממלכות משטחי האימפריה.
[30] Antonio Niero, Reliquie e Corpi di Santi, in Il Culto dei Santi a Venezia, ed. Silvio Tramontin (Venezia: Edizioni Studium Cattolico Veneziano, 1965), 187.
[31] פליקס פאברי היה נזיר דומיניקני, צליין וכותב ספרי מסעות. הוא פרסם שני ספרי מסעות, בעקבות עלייתו לרגל לירושלים. הראשון, דיווח קצר על ביקורו הראשון בעיר והשני ספר ארוך, שהוא אחד ממדריכי הצליינים הידועים והמדויקים ביותר שיצאו באותה עת. Felix Fabri, "The Wanderings of Felix Fabri. The Library of the Palestine Pilgrims," Text Society 7, no. 1 (1971): 85-6.
[32] Piero Pazzi, Il Tesoro della Chiesa di Santa Maria dei Servi di Venezia: Itinerario di Oreficeria Veneziana Attraverso La Documentazione Visiva di Capolavori Scomparsi (Venezia: Argenteria Antichi Argenti Veneti, 1981), 104—5.
[33] Henk van Os, The Way to Heaven: Relic Veneration in the Middle Ages (Amsterdam: De Prom, 2001), 104—5.   
[34] מרקוס שימש בתפקיד בן לוויה לפטרוס והאגדה מייחסת לו את כתיבת ספר הבשורה היישר מפיו. הוא כיהן כבישוף בעיירה קטנה ליד ונציה (נוסדה הרבה שנים לאחר מותו). בדרכו לשם יצאה בת קול מכיוון ונציה ואמרה: "שלום לך, מרקוס, כאן יהיה מקום מנוחתך." משם עבר לכהן כבישוף אלכסנדריה, שם הוצא להורג בקשירת גופו לסוסים דוהרים. הוא נקבר באלכסנדריה ושרידי גופתו נגנבו על ידי סוחרים ונציאנים בשנת 828 והובאו לקבורה בוונציה. אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר בע"מ, 2015), 245—6.
[35] Thomas Dale, Inventing a Sacred Past: Pictorial Narratives of St. Mark the Evangelist, in Aquileia and Venice, ca. 1000-1300 (Washington: Dumbarton Oaks Papers, 1994), 53—104.
[36] Felix Fabri, "The Wanderings of Felix Fabri. The Library of the Palestine Pilgrims," Text Society 7, no. 1 (1971): 103.
[37] Rona Goffen, Paolo Veneziano e Andrea Dandolo: Una Nuova Lettura della Pala Feriale, in La Pala d'Oro, eds. H.R Hahnloser and R. Polacco (Venezia: Canal & Stamperia, 1994), 173—84.
[38] Bruno Bertoli, Le Storie di San Marco nei Mosaici e Ragioni dell'agiografia, in La Basilica di San Marco: Arte e Simbologia, ed. Bruno Bertoli (Venezia: Edizioni Studium Cattolico Veneziano, 1993), 89.
[39] Antonio Nero, Le Reliquie e il Rito di San Marco, in Omaggio a San Marco:Tesori dall'Europa, eds. Giovanni Morello and Herman Fillits (Milano: Franco Maria Ricci Spa, 1994), 31—40.
[40] Andre Vauchez, Sainthood in the Later Middle Ages, trans. Jean Birrell (Cambridge: Cambridge University Press, 1997), 185.
[41] Antonio Niero, Reliquie e Corpi di Santi, in Il Culto dei Santi a Venezia, ed. Silvio Tramontin (Venezia: Edizioni Studium Cattolico Veneziano, 1965), 204.
[42] Diana Webb, Patrons and Defenders: The Saints in the Italian City-States (London: Tauris Academic Studies, 1996), 135—148.
[43] לוצ'יה מהעיר סירקוזה בסיציליה אשר חיה שם, על פי האגדה, במאה ה-3 לספירה. אמה נרפאה באורח פלא בכנסייה על שם אגאתה והמאורע שכנע אותה להתמסר לדת ולתרום את כל רכושה לעניים. הארוס שלה נדהם מהמעשה שלה והלשין עליה כי היא מאמינה בנצרות שהייתה אז דת אסורה. היא נעצרה והחל מסע עינויים אכזריים כדי שתחזור בה מאמונתה הנוצרית. היא נקשרה לזוג שוורים כדי שיגררו אותה לבית זונות אך היא נעמדה והשוורים לא יכלו להזיזה. היא עמדה גם בעינויים אחרים כמו הוצאת שיניה, הזלפת שמן רותח לאוזניה ועוד. לבסוף הוצאה להורג בחרב שפילחה את גרונה. אגדה מספרת כי היא הוציאה את עיניה מגופה ושלחה אותן לארוס שלה שהתפעל מאד מיופיין. שמה, בשפה האיטלקית הוא אור ולכן היא הפכה לפטרונית של עיוורים שאינם רואים את האור. אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר בע"מ, 2015), 271.
[44] Cynthia Hahn, Portrayed on the Heart: Narrative Effect in Pictorial Lives of Saints from the Tenth through the Thirteenth Century (Berkley: University of California Press, 2001), 90—128.
[45] Henk van Os, The Way to Heaven: Relic Veneration in the Middle Ages (Amsterdam: De Prom, 2001), 103.   
[46] David Sox, Relics and Shrines (London: George Allen & Uniwin, 1985), 118.
[47] איזידור היה קצין בחיל הים הרומי, שהתוודה בפני מפקדו, כי הוא נוצרי, בשעה שהיו בכיוס אשר בים האגאי. מאחר ולא היה מוכן לסגוד לאלים הפגאניים, עינו אותו, ערפו את ראשו וגופו הוטל לתוך בור מים. על פי המסורת שניים מחבריו לקחו את הגופה וביתרו אותה, שניהם הופכים גם כן למרטירים ואיזידור הופך להיות קדוש נערץ באגן הים התיכון ומגנם של המלחים.  
[48] Rodolfo Gallo, Reliquie e Reliquiari Veneziani (Venezia: Industrie Poligrafiche Venete, 1934), 4.
[49] Otto Demus, The Church of San Marco in Venice: History, Architecture, Sculpture (Washington: Dumbarton Oaks Studies, 1960), 17.
[50] Peter Brown, Enjoying the Saints in Late Antiquity, in Decorations for the Holy Dead: Visual Embellishments on Tombs and Shrines of Saints, eds. Elizabeth Valdez del Alamo and Stephen Lamia (Turnhout: Brepols, 2002), 21—38.
[51] Felix Fabri, "The Wanderings of Felix Fabri. The Library of the Palestine Pilgrims," Text Society 7, no. 1 (1971): 85-6.
[52] Giovanni Musolino, Feste Religiose Popolari, in Il Culto dei Santi a Venezia, ed. Silvio Tramontin (Venezia:Edizioni Studium Cattolico Veneziano, 1965), 230.
[53] Antonio Niero, Reliquie e Corpi di Santi, in Il Culto dei Santi a Venezia, ed. Silvio Tramontin (Venezia: Edizioni Studium Cattolico Veneziano, 1965), 194—204.
[54] Giovanni Musolino, Feste Religiose Popolari, in Il Culto dei Santi a Venezia, ed. Silvio Tramontin (Venezia:Edizioni Studium Cattolico Veneziano, 1965), 230.
[55] Cynthia Hahn, "The Voices of the Saints: Speaking Reliquaries," Gesta-International Center of Medieval Art 36, no. 1 (1997): 20—31.
[56] Edward Muir, Civic Ritual in Renaissance Venice (Princeton: Princeton University Press, 1981), 92—101.

 
ליצירת קשר עם ד"ר אפי זיו כתבו לדוא"ל : efiziv@efiziv.co.il